ארכיון לשנה : 2014

Kausthub Desikachar, Le yoga du Yogi: L’héritage de T. Krishnamacharya, St Raphaël, ÂGAMÂT, 2007.

פטאבי-ג'ויס:
"סבא שלי לימד אסטרולוגיה. הוא היה וידוואן (מלומד, מורה). אבי לא לימד, אבל ענה על שאלות ששאלו אותו. הוא היה אסטרולוג טוב, אבל לא הקדשתי זמן ללמוד אתו. הוא לימד אותי כל יום כמה שלוֹקות באסטרולוגיה, וגם סנסקריט, אָמָרָקוֹשה ושבְּדה (תחביר ותורת ההגה). לא הלכתי לבית הספר בכפר שלי אלא בהאסאן, מרחק חמישה קילומטרים משם. הייתי הולך ברגל לשם ובחזרה, בוקר וערב, כמו רבים מחבריי. יום אחד, כשרק התחלתי את הכיתה הרביעית, בא קרישנמצ'ריה לשאת הרצאה בליווי הדגמות באולם החגיגות של האסאן. מעולם לא שמעתי עליו. כיוון שאמר לי חבר של אחותי שהאיש הזה מבצע אסנות בשלמות, הלכתי לראות. הסתכלתי שעה שלמה וזה מצא חן בעיניי מאוד. אמרתי בלבי: "מחר בבוקר אלך אליו ואבקש ממנו שילמד אותי." וכך עשיתי. כששמע את הסיפור שלי הזמין אותי אליו למחרת.הגעתי להאסאן בשבע וחצי בבוקר. השיעורים התחילו רק בעשר וחצי. הלכתי אל בית הגורו. הוא לימד כמה תלמידים יוגה ואני התחלתי באותו היום. הייתי צעיר וכשביקשו ממני לעשות אסנה מיד עשיתי אותה. הגורו שלי היה מרוצה מאוד ובמשך שנתיים התמדתי באימונים.
אחרי שנה בתיכון, תלה המנהל מודעה כדי למצוא תלמידים היודעים היאבקות, התעמלות קרקע, יוגה וכו'. הוא הציע לנו לעשות הדגמה לרגל יום ייסוד בית הספר. ידעתי כמה אסנות, אבל עדיין לא הכרתי את הפילוסופיה של היוגה שהגורו שלי רק החל ללמד אז. ביום החגיגה הזמין אותי המנהל להדגמה של יוגה ונקב בשמות האסנות לפני כל ביצוע: פשצ'ימטאנאסנה… פורווטאנאסנה… מטסיאסנה. זו כמובן לא הייתה הדגמה מלאה, אבל הוא היה שבע רצון. הוא הכיר את תרגול היוגה וקרא לי למשרד שלו יום למחרת. הוא סידר שאוכל לאכול במטבח וגם העניק לי מלגת לימודים.
שנה או שנתיים אחר כך, ב-1932, פתח המהאראג'ה קרישנראג'ה וודייאר (Krishnaraja Wodeyar) יוגה-שאלא בארמון. המלך מת ב-1940. היורש שלו לא התעניין ביוגה. באותה העת אמרו כמה תלמידים שקרישנמצ'ריה הוא אדם קשה מאוד ושהוא בקושי נוהג בכבוד כלפי האנשים ביוגה-שאלא. במציאות, קרישנמצ'ריה לא התעניין כלל במעמדו של אדם. אם בא אליו פקיד מדינה, הוא לא עשה מזה עניין ולא הניח לעצמו להיות מושפע או לקבל הוראות. הוא היה האדון. אדם קשה! ב-1952 הוא עזב למדרס. אבל בעשר השנים שקדמו לכך באתי אליו כל יום בצהריים ללימודים תיאורטיים. יחד אתו למדנו, מהדווה בהט (Mahadeva Bhatt) ואני, את שיטות הריפוי למיניהן.
ב-1936, שופט שלום ושמו גונדו ראו (Gundu Rao) שחי ליד בנגלור נתקף שיתוק. המהאראג'ה והגורו שלי ביקשו ממני לבקר אותו ולתת לו שיעורים. לימדתי אותו במשך חודשיים את שיטת הריפוי המלאה באמצעות היוגה. משסיימתי הוא היה מסוגל ללכת וכל הבעיות העצביות התרפאו. קרישנמצ'ריה בירך אותי.
נסעתי הרבה ולימדתי יוגה בכל המקומות. הגעתי כמעט לכל מקום בהודו: דלהי, כלכותה, בומביי, כדי לראות מה עושים במוסדות היוגה שם. האמת התחוורה לי: רק אדם אחד לימד יוגה, והאדם הזה היה קרישנמצ'ריה. הוא היה אדם דגול מאוד. אדם ישר. איש בהודו לא הגיע למעלתו. יש היום שאומרים שהם עושים יוגה, אבל זה בסך הכול קרקס: אין שיטה, אין נשימה, אין ויניאסה, אין דרישטי… קרקס ותו לא. לפעמים אפילו הגורו מראה תמונה ואומר: "עשו ככה!" ואז יוצא מהחדר. זה לא לימוד אמתי. קרישנמצ'ריה היה אדם טוב, אדם מעולה שלימד בצורה מדויקת ומדוקדקת. כיוון שהכיר את כל השסטרות, הוא היה מסוגל ללמד יוגה נכון.
כדי לקבל את תעודת ההוראה שלי אמר לי קרישנמצ'ריה: "האיש הזה חולה. רפא אותו!" ועזב אותי. כעבור זמן מה חזר והכריז: "רע! זה נקרא אצלך ללמד או לגרום סבל?" והראה לי איך צריך לנהוג. הוא היה מורה טוב. אחר כך אמר לי: "בוא אל הבית!" הלכתי לשם ומצאתי כיבוד בשפע! קרישנמצ'ריה לימד יוגה אמתית, אבל אותה אשטנגה יוגה קשה ללימוד ולהבנה. ללא השיטה הנכונה, היא עלולה לחולל בעיות בריאותיות. לכן צריך מורה טוב.
המבט שלו היה רב עצמה. די שהביט בך שנייה אחת וכבר עורר בך פחד. הוא דיבר חמש שפות על בוריין: הינדי, סנסקריט, טלוגו, מראטהי וקנדה. עם הזמן גם השתפרה האנגלית שלו.
כל ימיי לא היה לי אלא גורו אחד. שני גורואים גורמים למות התלמיד. בסוף ימיו היינו קרישנמצ'ריה ואני כמו אב ובן. הגורו שלי, קרישנמצ'ריה, תמיד כאן, בלבי.

סרי סרי טאילנג סוואמי

לא חשוב כמה "לא מתורבת" יהיה האדם, כל אחד יודע היטב שנשמה היא משהו נפרד מגוף. אדם הולך, עובד, מדבר, אוכל, ובמותו הוא אינו עושה דבר, גופו נשאר כפי שהיה אך הוא אינו יכול לעשות כלום. ישנו מחסור של משהו חשוב מגופו, לכן הוא אינו יכול לעשות כלום. ומכאן חושבים האנשים ה"בלתי מתורבתים" שישנו איזה שהוא דבר שכזה ביצור, חוץ מגוף, המאפשר חיים, שאינם של הגוף.

האנשים המתורבתים קראו לזה חיים או נשמה.
לא ידוע אם ה"בלתי מתורבתים" יכלו לתת לזה שם או לא.
אך כולם יודעים יפה מאד שישנו דבר עיקרי בגוף.

וכך אם אנחנו מתקדמים הלאה נוכל לדעת שהאלמנט העיקרי הזה אינו מצוי רק באדם אלא גם בצמחים. כל זמן שיסוד זה נמצא בצמח, זה פורח, מניב פרי, מצמיח עלים, גדל ונובל, אך בהעדרו דבר אינו קורא, הצמח מת. כך שחיים מצויים בצמחים גם כן. ההבדל היחידי בחיי הצמחים הוא שאלו אינם יכולים לזוז לדבר או לעשות מה שבא להם. וכך מתקדם האדם צעד קדימה בנתיב הידע. הוא מגיע להבנה שישנו יסוד מסוים בגוף, חוץ מהחיים, ושאינו קיים בצמחים.

האנשים ה"מתורבתים" קוראים לזה "רוח" או "ידע".
כל האנשים רואים שגם בבוא המוות הגוף נשאר, אך הרוח אינה שם.
כשאדם ישן, הגוף נשאר אך לא הרוח. בעילפון הגוף נמצא אך לא הרוח.
כך שכולם חייב להודות שרוח היא יסוד נפרד מגוף.
כעט יש לראות ולהבין שאם הגוף הוא דבר שונה מרוח, אז אם יש או אין גוף שבו תוכל הרוח לשכון, הרוח חיה או לא ? אם היא חיה אז איך והיכן ?
הוכח שבמצב חלימה הגוף נשאר במקומו אך הרוח משוטטת במקומות אחרים, חווה שמחה או צער, ומתנהגת בדרכים אחרות.

אז אין ספק שהרוח ממשיכה לחיות אחרי שהגוף מת.
אנשים הבינו היטב שהנשמה חייה אפילו לאחר שהגוף מת.
אמונה זו היא השלב הראשון של הדת.
ידע הוא בסיס הדת.
אדם חסר ידע, לא יכול לדעת מהי דת ומהו חיקוי דת.

מתוך" האנטומיה והפיסיולוגיה של ההאתה יוגה. מאת: מ.מ. גור

ההתייחסות כאן היא בעיקר ל"קומבאקה פוראקה / אנטר-קומבאקה" (עצירת נשימה לאחר שאיפה,  תוך החזקת האוויר בריאות.).
קומבאק היא עצירה יזומה ונשלטת של הנשימה.

לאחר שלב מסוים בשאיפה, ובהתייחס ליחסי הזמן הנשמרים, אדם עוצר את השאיפה ושומר את האוויר הנשאף בריאות לפרק זמן קצוב. הלחץ התוך- ריאתי ב"אלוואולי" (הנדיות שבדפנותיהן מתבצע חילוף הגזים) העולה עד לקיבולתו האופטימלית של האדם, נשמר במהלך שלב הקומבאקה.
הנדיות והסימפונות נמתחות לרמתם האופטימלית אולם קולטני המתיחה אינם יכולים לגרום לרפלקס הכיווץ של הריאות , ושרירי הנשימה לא יכולים להירגע כפי שהם נרגעים במצב נורמלי בגלל השליטה המוחית החזקה.

פרק הזמן האידיאלי של הקומבאקה הוא זה שיאפשר לאדם לנשוף למשך זמן כפול מזה של השאיפה משך הקומבאקה גדל בהדרגה בעקבות תרגול מתמשך בפראניאמה, כך שהמרכז הנשימתי מתאקלם בהדרגה ומתורגל לעמוד בריכוזים הולכים וגדלים של פחמן –דו-חמצני בנדיות ובדם. התהליכים המטבוליים מייצרים בהתמדה פחמן-דו-חמצני שנאסף ע"י הדם. תחת נשימה רגילה הפחמן הדו חמצני הזה נזרק אל מחוץ לגוף ללא דיחוי. אך כעט כשאנחנו מחזיקים את הנשימה לפרק זמן ניכר, רמת ריכוזו בדם הולכת ועולה. למשל, אם נחזיק את הנשימה למשך 20 ש', כמות הדם המגיעה והממוחזרת בריאות לשם חילוף הגזים תעלה גם היא בזמן שהלב ישאב את הדם בכ-25 פעם בקירוב במהלך השהיית נשימה שכזו. ובכך משתנה היחס בין כמות האוויר הנשאף והדם. ברור שהחילוף בין החמצן לפחמן-הדו-חמצני לאורך קירותיהם הדקים של הנדיות והקאפילריות יתפוס מקום בצורה אפקטיבית יותר בזמן שהם יקבלו יותר זמן. ואולם חילוף הגזים לא יתאפשר לאחר רמת רוויה מסוימת של גזים בשני הצדדים, בנדיות ובדם.

בנשימה רגילה אנו שואפים ונושפים 7.5 ל' לדקה, בזמן שבמשך דקה יש לנו מחזור אחד או שניים של פרנייהמה, המספק לנו 5-6 ל' אוויר. אם נחשב 20% חמצן מהאוויר,  יהיה ברור שהחמצן הזמין לחילוף פחות בפראניאמה מבנשימה רגילה. לכן תהיה זו טעות אנטומית וחוסר הבנה אם מישהו יבוא ויאמר שצריכת\ספיגת החמצן עולה בזמן הפראניאמה.

הקולטנים הכימיים הממוקמים במוח המוארך קרוב לכניסה הרביעית והחמישית של עצבי הגולגולת, רגישים לכמות הפחמן הדו חמצני בדם. ריכוז הפחמן הדו חמצני העולה בדם מגרה אותם ואלו בתורם שולחים שדרים למרכז הנשימה. מרכז הנשימה שבמקרה אחר היה מתחיל את הנשיפה, עומד עכשיו חסר ישע מול השליטה החזקה והיזומה המגיעה מקליפת המוח. וכך בדרך זו אנו מאמנים את הקולטנים הכימיים ל"סבול" יותר ויותר "מתח" של פחמן דו חמצני במהלך הקומבאקה.

לאחר שלב מסוים ב"קומבאקה רצ'אקה", יש שלושה שלבים בדחף האוטומאטי פנימי לנשיפה (פראטם אודג'אט), דחף שבדרך כלל אנו מתעלמים ממנו. הדחף הפנימי השני לנשיפה (דוויאטה אודג'אט) חזק יותר מהראשון, אך לעיתים אנו מתעלמים גם ממנו. התשוקה השלישית והחזקה ביותר (טראוואטה אודג'אט) שבדרך כלל אדם אינו יכול וגם לא רצוי שיתעלם ממנה, מהווה אינדיקציה שצריך להתחיל בנשיפה ללא דיחוי…..

בדרך זו וללא חציית גבולות היכולת, אדם יכול להגדיל את יכולתו לביצוע קומבאקה לפרקי זמן ארוכים.
שני עקרונות חשובים בפראניאמה הם: ריכוז, ומודעות.   אין לבצע פראניאמה באופן מיכאני.  מצופה מאדם שישאר מודע ל"מלאות" הריאות וללחץ האוויר הנשאף אליהן.
אדם עשוי אפילו לחוות "עמידה במקום" או מצב של "חוסר מחשבות" בהכרה במהלך ביצוע קומבאקה.
במטרה למנוע איזשהו נזק תפקודי למכניזם הנשמתי העדין, ולמע' העצבים, המסורת מעודדת ביצוע "ג'אלאנדר בהנדה" במהלך הקומבאק. (מאמר בנושא בהמשך…)
הקולטנים הכימיים הפריפריאליים הרגישים לרמת הפחמן הדו חמצני בדם, ישלחו גם הם גירוי חזק למרכז הנשימתי כדי שיתחיל בנשיפה.

כשהפחמן הדו חמצני הולך ומצטבר במהלך הקומבאקה, הקולטנים הכימיים מדווחים ללא דיחוי למרכז "חזה האוויר" שבתורו מגרה את המרכז הנשימתי .
המכניזם האוטונומי של הנשימה הוא למרבה המזל הרבה יותר חזק משליטתם של המרכזים הגבוהים. זו הסיבה שלאחר שלב מסוים בלתי אפשרי להחזיק יותר את הנשימה. וכך בהדרגה וע"י תרגול מתמשך כל הקולטנים הקשורים מתאקלמים לריכוז העולה של הפחמן הדו חמצני, ומתאפשרת הגדלת טווח הקומבאקה.

לסיכום: פראניאמה לא פותחה בכדי לספק חמצן. היא מכוונת לשליטה ואיזון במערכת העצבים האוטונומית ומשפיעה גם על תפקודים אוטונומיים אחרים.

כל מזון הוא קודם כל מזון, אורגניזם חי שמזין אותנו בחיותו. הדבר נכון לגבי כל סוגי המזון המוכרים לנו- כי אם זה לא היה כך, לא היינו יכולים לחיות ממזונות אלו.
את הגישה הערכית/מוסרית למזון אנו קובעים לפי תפישת ההכרה והתודעה שלנו. כאשר אנו עושים זאת, עלינו לזכור שהתודעה היא סובייקטיבית, נשלטת ע"י החושים, ועד אשר נוכל לפתח יכולת התמודדות מול עריצות החושים עלינו להיות מוכנים להפתעות….

דבר ראשון וחשוב: אינני מיסיונר של אכילת בשר, אך גם לא של סוג מזון אחר… גם בשר הוא מזון, ומה שקובע את ערכו המזוני והמוסרי של כל סוג מזון הוא בעיקר היחס אליו, הטיפול בו והשימוש בו.

בכל דיון על תזונה צמחונית יש התייחסות לכמה מקורות
הגישה הדתית – ההנחיה של כתבי הקודש: ביהדות- ספר בראשית;
הגישה המוסרית – אלימות, כאב וסבל הכרוכים בצריכת מזון ע"י האדם- אורגניזם חי החי והצומח;
הגישה האנטומית – מבנה מערכת העיכול האנושית.
הגישה היוגית לתזונה עפ"י העקרונות של שלושת איכויות החומר- "ה"גונות".
הגישה של ה-"איורוודה", תורת הרפואה המסורתית ההודית הנובעת מדארשנת ה"סאמקייה"..

ההתיחסות הדתית:

בבראשית א' פסוק כ"ט נאמר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זֶרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זֶרע לכם יהיה לאָכלה". נכון, כל עוד לא הייתה אש לבישול, או כל סיבה אחרת כיד המפרש הטובה עליו לאורך השנים. ואולם, הממשיך לקרוא בספר בראשית יגיע לסיפור נוח והמבול, שם נאמר בפרק ט' פסוק ג': "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו!" כלומר, אִכלו בשר, וגם צמחים, אבל לא להגזים. לא בשר בנפשו. לא בהיסטריה. לא בבולמוס. ללעוס, לא לבלוע. זה ההבדל בין תרבות המנגל של "חטוף כפי יכולתך ומהר" לבין אכילה מתונה, בריאה, נכונה.
גַדלו את המזון , נַקו, הכינו, בַשלו, אִכלו ואִמרו תודה למי שעזר לכם.
לדעתי, זה מה שמאפיין את הגישה היוגית האמיתית, ולא מיליטנטיות מיסיונרית זו או אחרת. יש הרבה צמחונים וטבעונים שהם אלימים, בעיקר בגישתם לאוכלי הבשר וללובשי מעילי העור והפרוות. יש גם צמחונים שמנים עד כדי חוסר בריאות משווע, כך שהדיאטה לא בהכרח ממלאה את תפקידה הפילוסופי. לעומתם יש אוכלי בשר רזים, בריאים, נינוחים. פטאנג'לי כתב על "שביעות רצון", לא? "אי-השתוקקות"?

ומה בעניין ההתייחסות המוסרית?

מבחינת הגישה הפילוסופית-אידיאולוגית יש כאן אלמנט חשוב מאוד, הקשור להגדרת המונחים "אלימות" (הכוונה לפגוע – "הימזה") "כאב" ו"סבל",("דוקהא"- מילולית: צער, גורמי הצער) – המושלכים (ולמעשה- מואנשים, מלשון אנושיות, כמו בן האנוש) על בעלי החיים המשמשים למאכל ומאנישים אותם. מונחים אלה אינם בהכרח קשורים זה מזה.
גישה מוכרת ומקובלת בקהילה המדעית היא ש"מותר האדם מן הבהמה" מתבטא ביכולת האסטרטגית של תכנון לטווח ארוך, תקשורת, ופירוש ויישום של תובנות. בעניין זה נערך דיון רב-שנים בחברה האנושית ובתוכה בקהילת היוגה העולמית בנושא סבלם של בעלי החיים כתוצאה מגידולם התעשייתי, מהפקת מוצרי מזון מבעלי חיים ללא המתתם (חלב וביצים), וכמובן גם מן האופן שבו ממיתים ומעבדים את בעלי החיים למזון. וזאת עוד לפני שבודקים את העובדות המוכרות והמזעזעות לעתים. והרי מאידך אפשר למצוא חלב, ביצים, עוף ובשר אורגניים / אקולוגיים, המיוצרים בתנאים נאותים!
אחת הדעות בקהילת היוגה העולמית היא שבעלי החיים אינם סובלים. הם כן חשים כאב, אך השפעות הכאב אינן דומות לאותן השפעות על האדם, ולכן אינם סובלים. ולפי אותה דעה- אין ליצור הזדהות, השוואה או האנשה של בעלי חיים.
נוסף לכך וחשוב באותה מידה: הקהילה המדעית הוכיחה לא פעם שגם צמחים חשים כאב, גם להם יש אינטליגנציה וגם הם מגיבים לסובב אותם. זהו בהחלט נימוק קביל בדיון האינסופי הזה לטובת אוכלי הבשר. אם גם הצמחים סובלים, מה נאכל אז?
זאת ועוד: אם מאמצים את הגישה היוגית הדתית (להבדיל מהגישה הלא-דתית של היוגה, שפטאנג'לי מתאפיין בה), הרי שהברהמן נמצא בכל מקום ובכל דבר. אז איפה זה משאיר אותנו בעניין הבנאלי של האוכל? מה נאכל אם זה תמיד גורם סבל או פוגע בברהמן? הרי לכם מזון למחשבה….
ה"וודאנטה", הדת הראשית בהודו, פתרה את הדילמה הזו בהתחכמות אפיינית: ב"בהגווד גיטה" אומר קרישנה, שליח האל עלי אדמות, כי אמנם גם אכילת מזון צמחוני היא גרימת סבל ופגיעה, אולם את זאת הוא – קרישנה- מוכן לשאת, ועל זה הוא מוכן לסלוח. ועל זה נאמר –"ואאללה יופי!"באמת כל הכבוד. אכן הגיון בריא- הרי צריך לאכול משהו, לא? אבל בוא נגרום לזה להיות עם רגשי אשמה. כי אז נהיה בשליטה. אז מה, קרישנה נולד בווארשה ועבר ברית מילה? כך בדיוק מתנהג האבטיפוס האימהי פולני.
וברצינות:
ה"אלימות" – "הימזה" -הכוונה לפגוע – עיקרה בכוונה ובהתייחסות לפעולה. המונח "אי אלימות" בסנסקריט הוא "א-הימזה", כלומר- לוקח בחשבון שהאלימות והפגיעה קיימות. לכן, מה שחשוב באמת זו הכוונה הנכונה: לא להגזים; להשתמש רק במה שצריך; להגיד תודה; לברך את מי שנתן לנו והכין לנו; להכיר בערכו של המזון; להיות מודע לחלוטין למה אנחנו אוכלים, איך אנחנו אוכלים, מתי וכמה. לדעת שהמזון הוא הקרבה של אנרגיה חומרית חיונית, וגם אנחנו נפרנס ברבות הימים יצורים אחרים- לאחר מותנו. בקיצור, האידיאל הסוציאליסטי: לכל אחד לפי צרכיו ולפי יכולתו. האם זה אפשרי? הסוציאליזם והקומוניזם לא הצליחו כל כך.

ההתייחסות האנטומית: 

כשבודקים את המבנה האנטומי של מערכת העיכול, יש להשוות את אורכה לגודל הגוף הכללי:
מסלול העיכול אצל בעלי החיים האוכלים עשב בלבד הוא ארוך מאוד ביחס לגודל גופם. אם הם מעלי גירה יש להם יותר מקיבה אחת. זו מערכת המתאימה לעיכול מזון מהצומח בלבד, עיכול הדורש תהליך איטי יחסית ומאוד יסודי. גם מבנה השיניים ואופן הלעיסה והבליעה מותאמים לאכילת צמחים. שמם המדעי של אוכלי צמחים הוא "הרביבור-Herbivor".
מסלול העיכול אצל בעלי חיים האוכלים בשר בלבד הוא קצר בהרבה ביחס לגודל גופם. גם מבנה הלסת והשיניים, אופן הלעיסה והבליעה מותאמים לאכילת בשר. מערכת זו בנויה לעיכול מהיר של חלבון מן החי ולהפרשה מהירה יחסית של הפסולת. השם המדעי של אוכלי בשר הוא "קרניבור-Karnivor".
אורך מערכת העיכול של האדם הוא 9 מטרים מקצה לקצה, כלומר, אורך בינוני ביחס לגודל הגוף. היא מותאמת לעיכול של מזון מן החי ומן הצומח גם יחד. כך גם מבנה השיניים ואופן הלעיסה והבליעה. האדם נמצא במעמד ייחודי זה יחד עם הקופים הגדולים ו- כמה נחמד- הדובים, האוכלים מן החי והצומח, ושמם המדעי "אומניבור-Omnivor" – "אוכלי כל". כך יכול היה האדם להתקיים ולהתפרנס בהצלחה משני המקורות, הצמחי והבשרי, לאורך ההיסטוריה ותהפוכותיה.

התייחסות הפילוסופית/דארשנית של היוגה לתזונה:

ביוגה הקלאסית- "יוגה סוטרה של פטאנג'אלי"- לא נאמר מאומה על "מה לאכול", אולם נאמר הרבה מאוד על קודי ההתנהגות המאפיינים אורח חיים יוגי. הריכוז, האיפוק, אי-השתוקקות, שביעות הרצון- אלה כללים ליוגי השולט בחושיו ובתודעתו, אדם שעבר תהליך מורכב וקשה של התפתחות והתפכחות מעריצות החושים. אדם כזה יידע מה לאכול, מתי לאכול ואיך לאכול. האחריות מוטלת על היוגי. פרשנויות דתיות/היררכיות ליוגה תדרושנה אולי דעה אחרת, אך היוגה הקלאסית אינה דת. הכיוון שלה הוא פנימה לתודעה הפרטית ולא החוצה אל הקהילה ומוסדותיה. הפירוש הדתי ליוגה-
היוגה מחלקת את האיכויות-המהויות של הקיום החמרי לשלושה מרכיבים: מרכיבים אלה נכונים גם למהות האנושית וגם למהות המזונות.
שלוש האיכויות הן "גונות" (מילולית: איכויות), ואלה הן: "סאטווה" = בהיר, קליל, נקי, טהור, מאוזן, קל לעיכול, טרי, לא מתובל וכד'; "ראג'אס" = דינאמי, פעיל, חזק, דומיננטי, צבעוני, מעורר, חריף וכד'; "טאמאס" = סטאטי, כהה, מעייף, מרדים, מבושל יתר על המידה, לא טרי וכד'. איכויות אלו כמעט שאינן מופיעות בצורתן הנקייה, ולרוב הן משולבות ביניהן, במידה זו או אחרת. השילוב (= יוגה) ביניהן יוצר את הרב-גוניות האנושית והחומרית שאנחנו רואים. יודעי-הדבר, החכמים, יודעים לפרק את השילובים למרכיביהם. ובעניין האוכל- דוגמה: אדם טאמאסי רצוי שיאכל אוכל ראג'אסי, עד שיגיע לאיזון. אז הוא יוכל לאכול אוכל סטווי על מנת להישאר מאוזן. לרוב המזונות, כמו לרוב האנשים, איכויות מעורבות. זו תורה שאדם אמור להגיע אליה יחד עם ההיכרות עם עצמו, כחלק משיטת התנהגות ומחשבה כוללת, הוליסטית.

ההתייחסות של ה"איורוודה"- תורת הרפואה ההודית-מסורתית:

האיורוודה (מילולית:"יידע החיים"), מבוססת על דארשנת (פילוסופית) ה-"סאמקייה", שהיא בת זוגה של היוגה מבחינת חלוקתן של ששת ה-"דארשנות" המסורתיות. ה"סאמקייה" והיוגה אינן זהות- אך יש בהן קווים מקבילים.
עפ"י האיורוודה, מזונו של האדם לאורך שנות קיום המין האנושי הוא תוצאה של דרגת התפתחותו הגופנית והרוחנית, השפעת הסביבה והאקלים, יכולתו לגדל ולהשיג את מזונו בתנאים שונים, צרכיו האנרגטיים וגם של תפקידו בחברה וטעמו האישי.
כמו לכל דבר בעולם יש למזונות השונים איכויות שונות-"דושות", ויש להשתמש בהם בהתאם למצב האדם (המהות הגופנית והאנרגטית) ובהתאם למה שרוצים להשיג מהמזון. יש להכיר את האיכות הפנימית של האדם ואת איכות המזון.
ה-"דושות" הללו (מילולית: "טעויות"- שם זה חשוב בהבנת המשמעות והכוונה של האיורוודה) – מקבילות באופן כללי ל"גונות" של היוגה. שמותיהן- "וואטה" (המקבילה ל"סאטווה"), " פיטה" (ל"ראג'ס"), ו"קאפה" (ל"טאמאס").
האיורוודה, כתורת רפואה פילוסופית ומעשית – אינה נוקטת עמדה ערכית-רוחנית חד משמעית ביחס לבשר, למשל. היא תמליץ בפה מלא על אכילת בשר אם לדעת הרופא האיורוודי אלמנט זה ישפר מצב ירוד (מצב מחלה) של האדם החולה, יציל אותו מבחינה בריאותית ויחזיר אותו לאיזון בריא, גם גופני וגם נפשי/רוחני. ההנחה היא שאדם כזה- בריא ומאוזן- יוכל להגשים טוב יותר את ה"דהארמה" שלו, משימתו הרוחנית-מעשית עלי אדמות; ואם יעשה כן- הושג תפקיד האיורוודה.
לדעתי, את הרוב המכריע של הבעיות וההגזמות הקשורות באוכל ניתן לפתור בפשטות ע"י לעיסה טובה ומרובה ובהתרכזות במלאכת האכילה. זה חשוב הרבה יותר מאשר "מה" אוכלים. אם כן, שימו לב מתי אתם אוכלים, איך אתם אוכלים, לעסו היטב (עד 32 פעם כל ביס! לפי הקבלה – לעיסה אחת לכל ספרה ולכל אות באלף-בית), ואל תשכחו להגיד תודה ולברך. די מהר תגלו, שאם באמת עושים את זה (או חלק מזה) – "מבצעים את הפעולה" בלשון היוגה – אוכלים הרבה פחות ומונעים את רוב בעיות העיכול וגם את רוב הפרעות האכילה.
בתיאבון!

סיכום: 
לדעתי, את הרוב המכריע של הבעיות וההגזמות הקשורות באוכל ניתן לפתור בפשטות ע"י לעיסת כל "ביס" יותר פעמים, ובהתרכזות במלאכת האכילה. זה חשוב הרבה יותר מאשר "מה" אוכלים. אם כן, שימו לב מתי אתם אוכלים, איך אתם אוכלים, לעסו היטב (עד 32 פעם כל ביס! לפי הקבלה – לעיסה אחת לכל ספרה ולכל אות באלף-בית), ואל תשכחו להגיד תודה ולברך. די מהר תגלו, שאם באמת עושים את זה (או חלק מזה) – "מבצעים את הפעולה" בלשון היוגה – אוכלים הרבה פחות ומונעים את רוב בעיות העיכול וגם את רוב הפרעות האכילה.
בתיאבון!