לא רוצה יותר יוגה! התרגול משעמם אותי. רוצה…
ההבהוב הקטן, הנר של הסקרנות והעניין שתרגול היוגה מצית, הופך הרבה פעמים לאש גדולה ומסנוורת של אובססיביות (ראגה. אי-אובססיביות=וואיראגיה) המסתננת לכל מרכיבי החיים שלנו.
ואז, בהתחלה,יוגה היא החיים כולם ואי אפשר לשבוע ממנה. התחושות מרהיבות. היא מקשרת אותנו מחדש למרחבים פנימיים נשכחים, ואנו מתאהבים. נפלא. נהדר. מדהים!! ומה אחר כך? …….
ובכן, כשהתרגול הופך לחלק בלתי נפרד מהחיים – תרגול יומי, או כמעט יומי (כראוי, בהתמדה, לאורך זמן) הרי שזה רק עניין של זמן עד שנשתעמם מהתרגול, וגם מהיוגה. התרגול הופך מונוטוני, מתפתח צ'יעמום, כן, ממש כך. איזו בושה. הרעב הגדול הזה, ל"כמה שיותר יוגה" יכול להשתנות לשובע מרתיע ומעצבן, וזה יקרה. איזו אכזבה. נורא. מי אמר לי זה לא יקרה? שכחנו או שעוד לא הגענו לשם?
האירוניה היא, שתקופה כזו, עמומת התייחסות, חסרת יוזמה, כזו מגיעה לרוב דווקא כתוצאה מצלילה עמוקה ורצינית אל תוך עולם היוגה. זו יכולה להיות תוצאה של הגזמה, פציעה, אכזבה ממורה או מגישה, מבן/בת זוג או משפחה שגישתם שונה, שלא משתתפים בחוויה. זה השלב בו הרבה מתרגלי יוגה מפסיקים לתרגל, מחליפים מורה, מחליפים שיטה, בן/בת זוג, עוברים מקום מגורים, מחליפים עבודה….
כדאי לדעת, שותפים יקרים לדרך, שזה יכול להיות דווקא השלב החשוב בחיי תרגול היוגה שלנו. השלב בו היוגה יכולה לעבוד על הרמות הפנימיות ביותר של התודעה שלנו, אם רק נמשיך את הקשר הזה עם היוגה. כל פעולה הנעשית בהתמדה ולאורך זמן יכולה להפוך משעממת, שגרתית, בנאלית.
סיבה עיקרית לכך שהזוהר הראשוני של תקופת ההתאהבות ביוגה נמוג היא דווקא שהתרגול הצליח לחדור ולהיטמע עמוק בתודעה. במצב זה השיעמום הוא מכשול בעיקר לצמיחה הרוחנית, לא רק שעמום יומי על מזרון התרגול. אם יהיה לנו האומץ לחתור דרך מצב זה אל הגדה הנגדית- הרי שמעבר לנהר השעמום נמצא השקט והריכוז הפנימי, השלווה שמעבר ל-"צמדי הניגודים", עוצמה והחלטיות לחיות ביושרה. התוצאה של התרגול היא החשובה ולא התרגול עצמו. השעמום הוא "גיל ההתבגרות" (זוכרים?…) ההכרחי בדרך אל הבגרות, שתביא עמה אתגרים ומכשולים אחרים. היכולת לעבור את המכשול הגדול הראשון תקל מאוד את המשך הדרך פנימה, ולמעשה היא הכרחית. בלי ההתחייבות לתרגול הסדיר לא יתכן להמשיך בדרך.
יוגה הוא תהליך מרחיב תודעה ומאפשר צמיחה. הוא אינו מגביל ומקבע. זהו תהליך בו הבלתי אפשרי הופך אפשרי, והאפשרי הופך לבסוף ל-נינוח (סטיראם סוקהאם). אם התרגול הופך משעמם זה יכול להיות חלק מהתהליך: האתגר הקודם כבר אינו אותו אתגר, יש לחפש אתגר חדש. האתגר החדש מרתיע כי זכור לנו כמה היה קשה להתגבר על הקודם. (בתרגול אשטנגה וינייאסה יוגה, למשל, זו הרתיעה של הרבה מתרגלים מלהתקדם אל "הסדרה השנייה"…) אז בוא נשאר כאן, במקום בו זרי התהילה כבר מונחים, ונמצא סיבות למה לא להתאתגר מחדש. מה הבעיה למצוא סיבות? ננסה ללכת לרוחב, במקום ללכת לעומק. מה, לא הרחבנו את התודעה מספיק? למה לא הכל הופך וורוד? מה, שוב עבדו עלי? מה, זה תמיד יהיה ככה קשה? לא מספיק מאמץ אחד גדול?
זהו, שלא. אם אנחנו מתרגלים "יוגה", ולא "סדרת אסאנות עם שם כזה או אחר" הרי שהתרגול חייב להיות קשור לפילוסופיה/דארשנה ממנה הוא נובע. וה-"יוגה דארשנה" מדגישה בפירוש: " זה מבוסס היטב (האימון) (רק לאחר ש-)טופח כראוי ולאורך זמן ברציפות". (פרק א, 14). לא רק בזמנים נעימים וכיפיים. גם בזמנים קשים- אבל לא בטפשות, בבקשה. לא בבורות. לא בעקשנות עיוורת. אלה, הרי, "גורמי הכאב". אווופסססס…שכחנו…..
כאב, הרי, הוא חלק מהסבל, שהוא תוצר של ידיעה לא נכונה. כאילו, הלו??? הרי זה כתוב שחור על גבי עיתון? מה לא ברור כאן??!
זהו, שכן. כן יהיה מאמץ מתמשך, בו לא חייבים לדעת מראש את התוצאה, את התגמול, כדי ללכת בדרך שבעצם אנו יודעים שהיא נכונה, למרות שהיא קשה.
המסע פנימה הוא קשה. תמיד היה, תמיד יהיה. קשה עד כדי כך, שבשיא שלו, אותו שיא שניתן לראות מכאן- מהמצב האנושי- אנו בעצם הופכים למשהו אחר. לכן אי אפשר כרגע לראות את ההמשך, רואים רק את השיא מהצד הזה. את הסאמאדהי, המצב של "אושר עילאי". כן, אושר, אבל לא בדיוק מה שנדמה לנו כרגע, בתור בני אדם החפצים להשביע את רצון החושים שלהם. זה אושר אחר, "נטול חושים". לא אושר אנושי במיוחד. רק מילה שמשתמשים בה כי אין מילה אחרת. למעשה, ההמשך הוא לא אנושי- וזו לא אמירה שלילית דווקא. ההמשך הוא החופש, השחרור, או- כפי שהיוגה קוראת לו- "לבדיות". מצב של "סוג של" לבד.(קאיבאליה). חופש ממה? מה זה חופש? מה זה ה"לבד" הזה? שוב לבד? גם פה לבד? מה, אני לא בודד מספיק? לא תגמול מי יודע מה בשביל בן אדם, מה?
התרגול היומי הרצוף והיציב יאפשר לנו לבנות את הכלים התודעתיים (הגוף הוא חלק מתודעת האדם האנושי) להמשיך בדרך, לרכוש חוזק כדי להצליח בריסון החושים. היוגה היא תרגול מיוחד: כאשר הוא הופך קל יחסית, "רגיל", זה לא לשלילה. זה לחיוב, וזה סימן שמה שתרגלנו עד היום הפך מוטמע, אינטגראלי.
ועכשיו, הלאה. ההחלטה עכשיו היא של כל מתרגל לעצמו, כפי שהיוגה מנחה: לאן נמשיך, לעומק (אותה גישה) או לרוחב (ריגוש חדש, מורה חדש, שיטה חדשה, "המנה הבאה"…)? לא, לא קל להחליט. אלה המכשולים בדרך היוגה.
מוכר? כן, כמו בכל מערכת יחסים. איך להמשיך, אל העמקת הקשר אחרי תום ההתאהבות והמשך אל האהבה, או לפנייה מהירה הצידה כדי להתאהב מחדש באובייקט חדש ולהגיד "אני לא בנוי לקשר" או "הוא/היא לא מתאים, לא האחד/ת".
כדאי לדעת, שגם אם החלטנו להעמיק את הקשר, מה שיותר קשה במערכת היחסים עם היוגה מאשר במערכת יחסים "רגילה" זה המטרה הסופית המוזרה של היוגה.
אבל, לא להתייאש. אין מה למהר. עד אז יש עוד הרבה זמן, הרבה דרך. "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ובינתיים אנחנו רואים מכאן. עוד הרבה זמן. אם לא נשכיל להכיר ולהתגבר על המכשול הגדול הראשון- התרגול- כיצד נוכל להמשיך? הרי המכשולים הבאים מורכבים יותר, קשים יותר.
היוגה ותרגול היוגה ילמדו אותנו לקבל את הקושי, להבין אותו, להכיר בחשיבותו, לא להתעלם ממנו ולא לכעוס עליו, ולא לפרוץ דרכו. לעבוד אתו. ללמוד ממנו. להגיע למצב שנוכל להסתכל עליו אחורה ולראות אותו בבירור, ולהבין שיהיו עוד הרבה כמוהו. לא לחפש בהכרח את הסיפוק המיידי. לחיות אתו בשלום מבלי להיכנע להגבלות שהוא מציב כרגע, כי מחר אולי הן לא תהיינה.
וגם- להפעיל את כללי ה"יוגה של המעשה"(קרייה יוגה): "טאפאס" (יצירת חום- סיגוף- פראקסיס- תרגול- טאקטיקה), "סווא-דהיאייה" (לימוד עצמי של העצמי, תיאוריה:תחקור והפקת לקחים מתהליך הטאפאס ), "אישווארה פראנידהאנה" (אסטרטגיה לפעולה המשכית: דתי- התמסרות לאל ולהנחיותיו. לא דתי- התמסרות אידיאליסטית מוחלטת לתוצאות התחקור).
באופן מעשי- תשומת לב אמיתית (mindfulness) לתהליך תלמד אותנו לגלות את השינויים הקטנים המביאים שינויים גדולים. לא נתמכר לשינויים הגדולים.
נבחין בהבדלים הקטנים בנשימה, בתחושה, בעוצמה, במיומנות, ביכולת להגיב אחרת, בתגובות הגופניות והתודעתיות. לחדד את הסקרנות לגבי מה שתמיד השארנו לאחר כך כל עוד רדפנו אחרי השינויים הגדולים. זוהי האמת על עצמנו.
ואז, אין מנוס להתייחס לעניין הפגיעות והפציעות בתרגול. האשטנגה היא שיטה של מצויינות, של "ללכת על הקצה". וכמו לכל שיטה, יש כאן חסקונות ויתרונות. על כך בהזדמנות אחרת. חייבים לדעת את זה ולהפנים את זה כמה שיותר מהר- עניין של חצי-שנה עד שנה.
אבל!!!
אם לא נםנים עת עניין "ההליכה על הקצה" ונמשיך לרדוף אחר האפשרויות הגופניות הנפתחות לפנינו- נראה שעומצת התרגול יש בה גם סכנות. המצויינות היא לא רק בכיוון הגופני, אלא גם בכיוון התודעתי. והמתרגל או המתרגלת, למרות ההנאה הגדולה שהם מפיקים מהתרגול שהם "רגילים" לו, חייבים לתת את הדין, לתחקר את תוצאות התרגול.
למה נפגעתי בתרגול? מה היה הגורם? גרמתי לעצמי או גרמו לי? ומה אני הולך לעשות עם האמת הזו? נתעלם? נתחקר? נפרסם את תוצאות התחקיר? נגנוז אותן? נפעל בהתאם לתחקיר או נבנה מצג שווא? אולי ננצל את מצג השווא הזה כסיבה לזיגזאג הבא?
כזכור: פגיעות הקשורות לתרגול הפיזי הן משני סוגים עיקריים:
פגיעות אותן גרמנו לעצמנו (חוסר תשומת לב או הגזמה) ופגיעות שגרמו לנו, במגע גופני או בהנחייה מילולית). הפגיעות הללו הן חומר לימוד מאלף, אסור להתעלם מאף אחת מהן. וכן, בכל תרגול גופני "מקצועי" השואף למצויינות בלתי אפשרי להימנע כליל מפגיעות, השאלה מה עושים אתן. . פגיעות אלו הן אחד המקורות העיקריים לשיעמום ולאכזבה הנידונות. ריפוי אותן פגיעות הוא הלימוד היוגי העיקרי, בו ניתן לבדוק את הבנתנו את היוגה. ה"לבדיות" היוגית המוזכרת היא ריפוי יוגי של הקיומיות האנושית מחוייבת הסבל: זו, הרי, הנחת היסוד של היוגה וגם של שאר ה"דארשאנות", הקלאסיות והלא קלאסיות. כל ה-9 כולן.
ובקיצור: אם התרגול האהוב עלינו גורם לנו נזק- גופני (הברכיים, הכתף…) או מנטאלי (למשל, קשה לכם לישון אחרי התרגול????) אסור לנו להתעלם, אסור להגיד ש"ככה זה", אסור להגיד ש-"זו פתיחה", אסור לדחות את ההתייחסות, אסור להתבייש מלדבר. חובה לזכור: אין כאב טוב או רע- יש פשוט כאב.
אל כאב זה חייבים להתייחס: בהתאמת התרגול, בטיפול בבעייה, בהבנת הנקרא והמתורגל, בהבנת הפסיכולוגיה של התרגול הגופני, בהבנת הפסיכולוגיה של היוגה והפילוסופיה שלה.
מטרת ההאת'הא/ראג'ה יוגה, שהאשטנגה היא דוגמא עילאית שלה, היא שנהיה בריאים ושמחים לאורך זמן. אורך זמן זה גיל 100. מה אתם אומרים, אפשר???? פילוסופית היוגה נותנת לנו כלים. מה אנחנו עושים עם הכלים, הכיוון אליו אנו מפנים את הכוחות, זה כבר סיפור אישי של כל אחד. הרי היוגה היא עניין אישי לחלוטין. לכן, לקיחת אחריות אישית היא גם בעניין של פציעות. וכן, כמו שנאמר אז, בסדנא ההיא, בהחלט! הבעייה היא לא עם השיטה, אלא עם האדם המתרגל אותה. ובמקום להמשיך בעניין זה אולי כדאי לקרוא שוב את הפיסקה הקודמת כולה (החל ב-"הליכה על הקצה"….).
יוגה לא אמורה להיות משעממת, בינונית ואומללה. היא אינה רק התעמלות מתוחכמת עם שם יפה. אולם היא גם לא מופע קסמים, קרקס וזיקוקי דינור אינסופיים. יש מונוטוניות מסויימת בתרגול, כי המטרה היא לא דווקא להמציא דברים חדשים כל הזמן או למצוא קשיים חדשים, כי אלה לא ייגמרו לעולם, מהות החיים האנושיים היא הקושי הזה. המונוטוניות אמורה להביא ליכולות חדשות הנבנות באיטיות, תוך למידה, ולהביא את המתרגל לכך, שהתרגול שהפך "קל" מאפשר לו להתמודד עם החיים בקלות רבה יותר. כל אחד מאתנו יגיע לקצה היכולת שלו, למגבלה אותה לא יוכל לעבור, ויוכל לחיות עם זה בשלום. אבל, מי באמת יודע את גבולות היכולת שלו? אם נכה במכשול בכוח, המכשול יכה בחזרה. אם לא נכה בו בכוח, הרי ששמרנו אותו ובבוא הזמן נמצא את הדרך ובכוח ששמרנו נעבור את המכשול. עלינו לתרגל כל כך הרבה, עד שהתרגול יהיה כבר ממש לא מיוחד.
היוגה תהיה מיוחדת.
אז מה זה יוגה?
