אשטנגה יוגה, ישראל- 1985-2016
מירי וגילי, תאילנד 2016
אל האשטנגה הגענו לאחר פעילות מקצועית כרקדנים, כוריאוגרפים ומורים למחול. מירי למדה באקדמיה למחול ע"ש רובין בירושלים(1976-1980), רקדה בלהקת בת-שבע בפרוייקט "כנפיים"(1980), וגילי למד ורקד באולפן "בת דור" בבאר שבע ולאחר מכן בת"א, בלהקת בת שבע 2 (פעם..) והיה חבר בסדנת המחול הראשונה של להקת המחול הקיבוצית(1985), ולאחר מכן בלהקת המחול הקיבוצית עצמה, שהיתה אז בהנהלתה של גב.יהודית ארנון ז"ל (1976-1981).
בשנת 1981 נישאנו ונסענו ללימודי מחול מקצועיים ב-"בית הספר למחול בן-זמננו", בלונדון. חזרנו ב-1985 עם בננו הראשון ועם מטען מקצועי, אקדמי ואמנותי אדיר. כגבר שהחל לעסוק בריקוד מקצועי בגיל 23 שילמתי מחיר כבד של פציעות גופניות שהגבילו אותי וגרמו כאב, סבל ותסכול: עורף, כתף, ברך. ואז, בקייץ 1986 הפגיש אותי ידיד יקר, מייק פלידרבאום, עם דני פרדייז- שהפך להיות מורה היוגה הראשון שלנו ורע אמיתי עד היום.
באופן אישי- מה שהתברר לי מייד, בגוף ראשון, היתה העובדה שבזמן אמיתי- תוך כדי תרגול- הפציעות הגופניות מאבדות את ההשפעה המגבילה שלהן, ודי מהר הן נעלמות: כלומר, יש השפעה מרפאת לתרגול הזה, שנקרא "אשטנגה יוגה". מכאן הדרך היתה ברורה- אימון של לימוד,ניסוי וטעייה, והיכרות פיזית עם התיאוריה היוגית. ההשקעה הגדולה שלנו בהכשרה בתור אמני תנועה והוראה השתלמה בגדול: היא היוותה את הבסיס הטכני האקדמי והתרגולי ללימוד עצמי, שהיה אילוץ (רוב הזמן לא היה מורה או מדריך בסביבה), לטוב ולרע.
מירי הצטרפה לתרגול היוגה שנה וחצי אחרי שאני התחלתי בו, תוך כדי עבודה כמורה למחול וכוריאוגרפיה באקדמיה ע"ש רובין בירושלים. יום לפני הלידה של בננו השני מירי עדיין תרגלה אשטנגה- עם התאמות, כמובן. הלידה היתה קלה יחסית, וקערת-האגן חזרה למקומה בקלות. לאורך התקופה העמוסה של גידול הילדים עד לבגרותם היוגה שימשה-ועדיין משמשת- למירי ולי כעוגן של שפיות, מקור לפראנה, יצירתיות, חיוביות ושמחה.
מה שלמדתי בשיעור הראשון עם דני – המידע וההקפדה על עקרונות התרגול עוד לפני ביצוע האסאנה הראשונה- מהווה עד היום עבורנו את ליבת היידע של שיטת האשטנגה, וזה מה שאיפשר את ההעמקה, ההחלמה, הפתיחה, הלימוד וההתקדמות. בהמשך, התברר לי שכאשר נפגעתי באימון זה היה כתוצאה של טכניקת אימון לא מדוייקת, ו/או שחצנית ותחרותית. בהמשך, לאורך השנים, למדתי שהיוגה – גם טקסטואלית וגם מעשית- הינה ידיד נווד בודד ומעמיק, שאין את מי לנצח, שאין את מי להאשים, שהאחריות היא עצמית, שאין למה למהר…. שהמורה מראה את הכיוון, ולא לוקח אותי על גבו. שהמידע יכול להיות מועבר במילים ברורות, ללא עמימות, ללא משחקי כוח וסמכות. שהיוגה אינה דת, ושהעניין הקהילתי הוא רק למי שזקוק לו. ש"גורו" מקורו בתרבות אחרת, בתקופה אחרת, עם מנגנוני ריסון אחרים, ושאין בו צורך כיום.
לא אני ולא דני ידענו אז שהוא היה בעצם המורה הנווד הראשון של האשטנגה יוגה, ושהוא בעצם יגרום לאשטנגה להיות כל כך פופולארית בעולם. דני היה חלק מהקבוצה הידועה בשם "11 המורים הראשונים", וביניהם דייויד וויליאמס– המורה המערבי הראשון שלמד ולימד את 4 הסדרות המקוריות, נאנסי גילגוף-אשתו לשעבר של וויליאמס,ודייויד סוונסון. כולם חברים טובים עד היום, וכל אחד מהם מלמד קצת אחרת… במשך השנים לימד דני במקומות שונים באסיה ואירופה, כאשר עדיין איש לא הכיר את האשטנגה- עד שהגיע ללמד את הידוענים הראשונים- סטינג ומדונה- ויחד אתם עוד כמה שגרו באותה שכונה בניו יורק כמו פול סיימון, דונה קארן, לוצ'יאנו פאוורוטי, להקות רוק כמו פרל ג'אם. דני הוא מוזיקאי בעצמו, וזה ייצר את הקשרים הראשונים הללו. כאשר סטינג ומדונה דיברו על האשטנגה ועל ההשפעה שלה עליהם- נפרץ הסכר, וכך זה התחיל. ספורטאים כמו כארים עבדול ג'אבר הכדורסלן הגיע בהמשך, וכל זה עוד הרבה לפני שנוצר הממסד של האשטנגה שמוכר כיום- פשוט לא היה ממש ממסד…גם לא הסמכות וסרטיפיקציות. כאשר מורה חשב שתלמיד יכול ללמד- הוא הנחה אותו ללמד, וזהו. היו מעט מורים, כמעט כולם הכירו את כולם והיתה הערכה וכבוד הדדי. כל אחד לימד קצת אחרת- למעשה, גם פטאבי-ג'וייס לימד כל אחד מהמורים שלמדו אתו קצת אחרת, בהתאם ליכולתם. האשטנגה ופטאבי-ג'ויס עדיין לא היו מוכרים בעולם.
הלימוד הסתמך רק על כוונה טובה והעברת ידע. המונח "מייסור סטייל יוגה" היה השם שניתן לשיטת האשטנגה כי סרי ק.פ. ג'וייס גר במייסור, והשיטה כללה גם תרגול מודרך/ספור (ימי ראשון ושישי) וגם תרגול עצמי בקבוצה קטנה (שני עד חמישי). בשבת לא היו מתרגלים אשטנגה יוגה כמובן. גם לא בימי ירח…ובוודאי לא 108 ברכות שמש.
הרעיון היה עדיין אידיאלי: להפיץ את המידע ולגרום לאנשים להבין שיש דבר כזה שנקרא "יוגה דינאמית" (דימוי שנחשב בזמנו כסוג של חילול קודש), שהתרגול יכול להיות אירובי וחם אבל לא חייב להיות תזזיתי, ושבסך הכל חייבים להתאים את האימון למתרגלים. וכבר אז דובר על זה שיש מתרגלים ומורים שמגזימים- כמו בכל שיטה- ושצריך "לפתוח את העיניים", תרתי משמע. כיום הטרמינולוגיה וההירארכיה נוקשים הרבה יותר, ויש מין מירוץ אל פז"מ הסרטיפיקציה ואל האורתודוכסיה. כלומר, העקרון העתיק שממסד- כל ממסד- עוסק קודם כל בשימור עצמו שוב הוכיח את עצמו.
כאשר התחלנו ללמד שיעורי אשטנגה פתוחים בישראל- תל אביב, חורף 1986/7 – איש לא הכיר את האשטנגה ואותנו. ההתחלה היתה איטית ומוזרה. הרבה פעמים חיכינו לתלמידים שלא באו….אנשי איינגר שהגיעו לשיעורים שאלו קודם כל "כמה זמן אתם מתאמנים ביוגה?" כאשר ענינו "שנה וחצי" הם שאלו בתדהמה "אז איך אתם יכולים לעשות תנוחות כאלה?" ענינו, שזה אימון האשטנגה, ולמה שלא יעשו את זה גם הם? התשובה שלהם אז היתה שלא מרשים להם, כי אינם מסוגלים לבצע את זה באופן מושלם. אז הבנו את החשיבות והיעילות של תרגול הסדרות האשטנגיות- ואת חשיבות שיטת האשטנגה: גם תרגול עצמי לבד או בקוצה לבניית יכולת ומשמעת, וגם ההנחייה המודרכת והמידע האנטומי של הבאנדות והפרניאמה. יחד, בעצם, הן המנוע האמיתי של האשטנגה, של הוינייאסה. ומי הכיר את המונח וינייאסה חוץ ממתרגלי אשטנגה ותלמידי ויני-יוגה? כל הרעיון של תרגול יוגה זורם לא היה מוכר, היה מוזר, חוצני וקסום, ונוכחנו עד כמה קשה לאנשים להפנים את השילוב של יוגה עם תנועה. אבל כבר אז פעל הקסם האשטנגי את פעולתו: מי שנדבק- נשאר. מי שלא הפנים את הטכניקה המדוייקת, הקשה לביצוע- הפסיק. הבעייה היתה מנטאלית: אנשים שאלו "מה זה יוגה" ולא "איזה יוגה"…..רוב המתרגלים שהגיעו לשיעורים (על כף יד וחצי) לא ששו להזדהות עם השם המוזר הזה ולמרות שהם התמידו- נשארנו קבוצה קטנה מאוד. כאשר עברנו לירושלים המשכנו ללמד, ושם נוצרו חברויות יוגה ראשונות כמו עם אדי בכור ואורית סן-גופטה, שמחזיקות מעמד עד היום. התנסינו בשילוב של שיטות, עד שהתברר לנו מעל לכל ספק שהאשטנגה היא דרכנו. כמו כל מורה ליוגה לימדנו במקומות שונים ומשונים ונסענו עשרות קילומטרים כדי ללמד….
כאשר חזרנו לגור בתל אביב היתה לאשטנגה ולנו בישראל שעת חסד: פתחנו ב- 1994את "אשטנגה יוגה- המרכז הישראלי" ואת קורס המורים הראשון שלנו, ברחוב שוקן. שם החלה הפריצה של האשטנגה בישראל- ובעצם, כל מתרגלי האשטנגה והווינייאסה הוותיקים בישראל שיפשפו את מזרוני היוגה שלהם אתנו. היינו עדיין מרכז האשטנגה היחידי בישראל, אך בוגרי קורסים ותלמידים וותיקים החלו ללמד גם אצלנו וגם במקומות אחרים. בהמשך החלו להגיע גם מדריכי ומורי אשטנגה מחו"ל. אני פיתחתי את ה"טכניקת אשטנגה אנטומית" להפנמת עקרונות האנטומיה המערבית ולתרגול מדוייק ובטוח של האשטנגה הדינאמית, מירי פיתחה את שיטת "יוגה דאנס" ככלי עזר רב עוצמה להפנמת האנטומיה האיזוטרית של היוגה עבור מורי יוגה ומתרגלי יוגה מתקדמים: – באנדות, צ'אקרות, קושות, שארירות, גראנטיס, שימוש בתנופה, ובעיקר ההתמודדות עם הדימוי הגופני הקשור בתנועה, שהוא אחד ממהויות האשטנגה העיקריות, בעצם….. "יוגה דאנס" ו-"טכניקת אשטנגה אנטומית" הפכו לכלי עבודה עיקריים בהכשרות המורים ליוגה- ולסימן היכר של ההנחייה שלנו.
החל משנת 2000 – השנה בה הקמנו את "משכן היוגה"- הפכה האשטנגה לשיטה מובילה בישראל, עם מורים, מרכזים, סטודיואים, מכוני כושר וקהל גדול ומסור. למעשה, זה מהווה בעינינו את ההגשמה, הסדהאנה שלנו. שירתנו במשך 28 שנים קהל של אלפי תלמידים ומאות מורים ומדריכים שלמדו אצלנו, באהבה רבה. כיום, אנו מעדיפים לתרום את חלקנו בארץ ובחו"ל במסגרות מקצועיות של שיעורי לימוד ותרגול מתקדמים, ובקורסי הכשרהלמדריכים (200 ש"ל) מורים (550 ש"ל) והשתלמויות ספציפיות כמו יוגה תראפיה, טכניקת אשטנגה אנטומית, יוגה דאנס ועוד.
לחובבי המידע: כל שיטות הוינייאסה, ה-"flow", ה-"power", ושאר שילובי מונחים- מקורם במורי ומתרגלי אשטנגה ותיקים ויצירתיים, שלקחו את סדרות האשטנגה וארגנו אותן מחדש בהתאם לרעיון ותיאוריה אישיים ובהתאם ליכולות אישיות. בכולן נמצא רעיון הזרימה התנועתית, תרומת האשטנגה לעולם היוגה.
חשוב לזכור שהאשטנגה, כמו כל שיטה אחרת, אמורה להיות שיטת יוגה. סטיגמות מודבקות לכל שיטה, ובכל שיטה יש אנשים שנפצעים מהתרגול. המפתח הוא התאמה אנרגטית של האדם והשיטה, איכות המורים והמדריכים, ויכולת למידה נכונה מצד התלמידים. לכל סיטואציה יש גורמים, והאחריות משותפת למורה ולתלמיד. כיום, כשהתעשייה של היוגה בשיאה, ו-40 מליון איש מתרגלים יוגה בעולם (לפחות)- אם נזכור שהמטרה היא יוגה, ואם המטרה תהיה משותפת נוכל לשנות את העולם….
רוב הביקורת על שיטות יוגה מקורה באנשים שאינם מתרגלים את השיטות הללו, ומותחים ביקורת מהצד. אינני חושב שיש להיכנס לדיון על הביקורת הזו. מקורה בדרך כלל ב- "א-א-א" ("איש/ה אחד/ת אמר/ה") או בהתנסות לא טובה בתרגול השיטה, אולי עם מורה לא מספיק מיומן, אולי בתור מתרגל שאינו מוכן, אולי פשוט בזמן לא טוב, אולי בחברה לא טובה. אולי ההתנסות בתרגול היתה רק כדי "להוכיח" משהו, והמתרגל לא בא "נקי" לתרגול.
תעשיית היוגה כיום נוטה להדגיש את ההפרדה בין שיטות התרגול על חשבון המסר של היוגה. אבל, הרי, גם מסר זה ("הגבלת תנודות תודעה")מפורש בצורות שונות. לשום שיטה או גישה אין מונופול על רוחניות, ובכל שיטה זה לוקח זמן. אבל, זה צריך לעבוד. אם זה לא עובד- חייבים לשאול ולקבל תשובות, ולא להסתפק ב"ככה זה, כך אמר XXX".
האשטנגה, למשל, אינה תרגול מהיר. הוא פשוט רצוף. מי שלא רגיל לעבוד רצוף, זה ייראה לו מהיר. עבור מתחילים יש להנחות תרגול איטי יותר, אבל רצוף. הבעייה היא שתרגול איטי ורצוף הוא יותר קשה… ותרגול מהיר יכול בהחלט לשדר אינפורמציה לא נכונה. הרעיון של האשטנגה הוא רצף- רצף של תרגול ונשימה שמשפיע על הגוף, המוח והתודעה בצורה מתוכננת מראש. אולם אסור לתרגול לגרום נזק גופני למתרגל- שכן אז התרגול אינו יוגי("א-הימזה"). התרגול מדוייק ומצריך משאבי גוף ונפש רבים- עד שהוא מחזיר את ההשקעה עם ריבית. לכן, למתחילים כדאי ללמד בהנחייה, ולא בתרגול עצמי. בהמשך, חשוב תמיד לשלב בין התרגול המונחה והתרגול העצמי – כמו במייסור של פעם. ומה עם ההתבוננות, "המדיטציה"? אה, זו אמורה להיות התוצאה של רצף תרגול האסאנות והוינייאסות, שהוא, כאמור- מתוכנן היטב לצורך תוצאה מנטאלית ספציפית. כאשר עולה היכולת הגופנית והמנטאלית- יגיע התגמול הגופני,הפראני והתודעתי. הגוף חייב זמן כדי להסתגל, זו השקעה לזמן ארוך.
כאשר התחלנו לתרגל, אמר לנו דני "זה ייקח 20 שנה". בזמנו, בתור ישראלי מן המניין (אנחנו עם מטורף והישרדותי, מה לעשות) הייתי בטוח שתוך שנה-שנתיים אני מלך העולם באשטנגה. נו, מה לעשות, הוא בהחלט צדק. זה לוקח הרבה זמן- אם מתרגלים קבוע. אם לא מתרגלים קבוע, זה לוקח ה-מ-ו-ן זמן. או שעוברים לתרגל משהו יותר נוח. נוח זה יותר נכון?
מתרגל "ויג'נאנה" אמר לי שכאשר הוא שומע "אשטנגה" כבר כואב לו הגב… כאשר ביקשתי ממנו לבצע את ברכת השמש והתעקשתי על הטכניקה "האשטנגית" הנכונה- הודה שטעה. אבל, הלימוד מייגע ומדוייק, ולוקח הרבה זמן. אז שוב, מישהו ממהר כאן? לאן? בכל שיטה יגיד המתרגל הוותיק כי זה לוקח הרבה יותר זמן ממה שנראה בהתחלה. זה גם יהיה יותר גרוע לפני שזה יהיה יותר טוב…."אל עג'אלה מין א-שיטאן, ווא תא'עאני מין א-רחמאן": החפזון מהשטן, והסבלנות מהאל.
שמעתי גם את המשפט "אשטנגה זה לצעירים, רזים ובריאים" . נו, תמיד טוב להיות צעיר, בריא ועשיר- מאשר זקן, חולה ועני. במיוחד עם הפנסיה והביטוח הלאומי בישראל…. אני מציע לקרוא את המאמר הנוסף שלי כאן בבלוג, "60-70-88". יש שם התייחסות רצינית ומקיפה לנושא "רדיפת בצע האסאנות" מצד המתרגלים והמורים ולעניין עקרונות התרגול שהם הייחוד של האשטנגה בעבורנו.
גלעד ומירי חרובי הביאו את האשטנגה יוגה לישראל ב-1986.הוא מתרגל ומורה לאשטנגה יוגה, חוקר, כותב ומרצה. מנחה קורסים למורים ומדריכים ליוגה כבר 23 שנים, בארץ ובחו"ל. הקים וניהל את "משכן היוגה תל אביב" יחד עם מירי חרובי, אשתו ושותפתו. איש משפחה ואבא לשני בנים בוגרים. בעל תואר ד"ר לפילוסופיה מאונברסיטת MBMU, פאסאדינה, קליפורניה, ודיפלומה מקצועית (4 שנות לימוד) מבית הספר למחול בן זמננו, בלומדון/אנגליה. Loncon Contemporary Dance School/Theater.