הדרכה רוחנית בתרגול יוגה

מתוך: שיחות עם ראמנה מהרישי, תרגום: אבי בוירסקי

תרגול יוגה

ש. מהי השיטה לתרגול ?
ת. כיוון שהעצמי של האדם המנסה להשיג\ להגיע הגשמה\הכרה עצמית, אינו שונה ממנו עצמו, וכיוון שאין דבר אחר או דבר נעלה ממנו שאותו הוא יכול להגשים\להשיג, הכרה\הגשמה עצמית היא אך ורק הכרת טבעו שלו, השואף להכרה תופס מעבר לכל ספק או בלבול את טבעו האמיתי ע"י הפרדת והבדלת החולף מהנצחי, לעולם אינו "סוטה" ממצבו הטבעי. זה ידוע כתרגול הידע. זוהי דרך החקירה המובילה להכרה והגשמה עצמית.
ש. האם בדרך חקירה זו יכולים ללכת כל השואפים הרוחניים ?
ת. דרך זו מתאימה רק ל"נשמות בשלות". על השאר לאמץ שיטות המתאימות למצב הכרתם.
ש. מהם השיטות האחרות ?
ת. הם: "סטוטי", "ג'אפה", "דאינה", "יוגה", "ג'יאנה" וכו'.
סטוטי – היא שירי הלל לאדון מלווים בתחושה עזה של דבקות.
ג'אפה – היא ביטוי שמות האלים והמילים (מנטרות) הקדושות כמו אום, מילולית או מנטלית.
(לעיתים, בזמן שמתרגלים ג'אפה או סטוטי, תהפוך ההכרה "מרוכזת" (סגורה) ולעיתים "מתפשטת" (פתוחה).
גחמותיה של ההכרה לא יהיו גלויים עבור אלו ההולכים בדרך זו).
דייאן – מציעה את החזרה על השמות וכו', מנטלית (ג'אפה) ומלווה בתחושת דבקות. בגישה הזו אפשר בקלות להבין את המצב בו נמצאת ההכרה, מכיוון שזו לא הופכת פתוחה וסגורה בו-זמנית.
כשאדם נמצא ב"דייאן" הוא אינו במגע עם מושאי החושים, ובזמן שהוא כן במגע אתם הוא אינו בדייאן. לכן אלו הנמצאים המצב זה יכולים לצפות בגחמות ההכרה השונות ובקצם, ע"י הפסקת ההכרה מלקיחת מחשבות אחרות, וקיבוע בדיאן. שלמות בדיאן היא מצב של הימצאות ונוכחות בעצמי ( נוכחות בצורתו של "זה"). כפי שמדיטציה פועלת באופן מעודן ביותר במקורה של ההכרה, אין זה קשה לתפוס את עלייתה ושקיעתה.
יוגה:
מקור הנשימה זהה לזה של ההכרה: לכן שקיעה של אחת מוביל בצורה חסרת מאמץ לזה של השנייה. תרגול השקטת\הדממת ההכרה דרך שליטה בנשימה נקרא יוגה.
בקיבוע הכרתם על המרכזים הנפשיים כמו למשל ה"סהסררה" היוגים נשארים ללא מודעות לגופם לפרקי זמן בלתי מוגבלים. כל זמן שמצב זה נמשך הם נראים כמי שטבול באיזשהו סוג של אושר. אך כשההכרה שהפכה שלווה, מגיחה (הופכת פעילה שוב) היא מחדשת את מחשבותיה הארציות. ולכן הכרחי לאמן את ההכרה בעזרת תרגולים כמו דיאן, בכל פעם שהיא הופכת מוחצנת. ואז תשיג מצב שבו לא תגיח ולא תשקע.

ג'יאן (ניאנה) :
היא "חיסול" ההכרה והבאתה למצב בו היא מקבלת את צורתו של העצמי, בעזרת תרגול מתמיד של דיאן או חקירה (וויצ'רה).
"הכחדת" ההכרה היא המצב שבו מתרחשת הפסקה מוחלטת של כל המאמצים. אלו המבוססים במצב זה לעולם אינם סוטים מטבעם האמיתי. המונח "דממה" (מואנה) וחוסר פעילות מתייחס למצב זה בלבד.
הערה:

כל התרגולים באים רק עם התכלית של ריכוז ההכרה. כשם שכל הפעילויות המנטליות כמו זיכרון, שכחה, השתוקקות, שנאה, משיכה, וכו' הם משתנים של ההכרה, הם אינם יכולים להיות מצבו האמיתי של האדם.
פשוט, הוויה בלתי משתנה היא טבעו האמיתי.
לכן, לדעת את האמת על קיומו של האדם ולהיות אותה, ידוע כ-שחרור מהכבלים והשמדת הקשר.
עד שמצב זה של שלוות ההכרה, מושג ונשמר, תרגול של הישארות ללא סטייה בעצמי והחזקת ההכרה בלתי מופרעת ע"י מחשבות שונות – הכרחית ביותר עבור השואף הרוחני.

למרות ששיטות האימון להשגת חוזק הכרתי הן רבות מספור, כולן משיגות את אותה מטרה. ואת זה אפשר לראות, מי שימקד וירכז את הכרתו על כל אובייקט שהוא, יהפוך ויישאר כאובייקט עצמו, כשכל התפיסות המנטליות ישקעו. זה נקרא מדיטציה מוצלחת (דיאן סידהי). אלה ההולכים בדרך החקירה מבינים\תופסים שההכרה שנשארת בסוף החקירה היא ברהמן.
אלו המתאמנים במדיטציה מבינים\תופסים שההכרה שנשארת בסוף המדיטציה שלהם היא הנושא של המדיטציה שלהם.
מכיוון שהתוצאה זהה בשני המקרים חובתו של השואף הרוחני לתרגל בהתמדה אחת מהשתיים עד ההגעה למטרה.

ש. האם המצב של "להיות יציב" היא מצב המערב מאמץ או אי-מאמץ ?
ת. ה"אי-מאמץ" הזה אינו מצב של עצלות. כל הפעילויות השגרתיות (ארציות) שבדרך כלל נקראות מאמץ, מבוצעות בעזרת חלק מההכרה ועם הפסקות תכופות. אבל הפעולה של התייחדות עם העצמי, או הישארות פנימית יציבה היא פעילות אינטנסיבית המבוצעת עם ההכרה כולה וללא הפסקה. "מאיה" (אשליה או בערות) שאינה יכולה להיהרס ע"י אף פעולה, נהרסת לחלוטין ע"י הפעילות העזה הזו הנקראת "דממה" (מואנה).

ש. מהו טבעה של ה"מאיה" ?
ת. מאיה היא זו הגורמת לנו להחשיב את העצמי כבלתי קיים.

ש. אם כי העצמי זורח במלואו מעצמו, מדוע אין הוא מזוהה בדרך כלל ע"י האדם, כפי שמזוהים האובייקטים הארציים האחרים ?
ת. בכל מקום בו ידוע אובייקט מסוים, העצמי הוא זה היודע את עצמו בצורת האובייקטים האלו. כי מה שידוע כידע או מודעות הוא סך הכל הביטוי של העצמי (אטמה שקטי). העצמי הוא האובייקט ה"מרגיש" היחידי.אין דבר נפרד מהעצמי. אם אכן ישנם אובייקטים שכאלה, כולם חסרי רגישות ולכן אינם יכולים או לדעת את עצמם או בהדדיות לדעת אחד את השני. וזה בגלל שהעצמי אינו יודע את טבעו האמיתי, באופן הזה הוא נראה כטבול ונאבק באוקיאנוס הלידה והמוות בצורת הנשמה האישית.

ש. איזה מקום בגוף הוא משכנו של העצמי.
ת. בדרך כלל מרמזים על הלב בצדו הימני של החזה. וזה בגלל שבדרך כלל אנו מצביעים על צדו הימני של החזה כשאנחנו מתייחסים לעצמנו. יש כאלו האומרים שהסהסררה (הלוטוס בעל אלף העלים הממוקם בקודקוד) היא מקום משכנו של העצמי. אך אם זה היה נכון הראש לא היה נופל ראשון כשאנחנו הולכים לישון או מתעלפים…

ש. מהו טבעו של הלב ?
ת. הכתבים המתארים אותו אומרים:
בין שתי הפטמות, תחת החזה ומעל הבטן, ישנם שישה אברים בעלי צבעים שונים. אחד מהם מזכיר ניצן של לילך מים וממוקם שתי אצבעות לכיוון ימין, זהו הלב. הוא הפוך ובתוכו פייה זעירה שהיא מקום מושבה של חשכה צפופה (בערות) מלאה בתשוקות. כל העצבים הנפשיים (נאדים) תלויים בו. זהו משכנם של הכוחות החיוניים, ההכרה והאור (של המודעות).
אבל, למרות שהוא מתואר כך, המשמעות של המילה "לב" (ארדייהם) היא העצמי (אטמן). כפי שזה מציין ע"י המושגים קיום, מודעות, אושר עילאי, נצחיות ומליאה ( סאט, צ'יט, אננדאם, ניטיאם, פורנאם) אין בו שוני כמו חיצוני פנימי או למעלה או למטה. מצב שלו זה שבו כל המחשבות באו אל קצן נקרא: "מצב העצמי". כשזה נתפס כפי שזה, אין יותר מקום לדיבורים אודות מיקומו, בתוך או מחוץ לגוף.

ש. מדוע מחשבות על נושאים רבים עולות בהכרה אפילו שאין כל מגע עם אובייקטים חיצוניים ?
ת. כל המחשבות האלה הן בגלל נטיות רדומות (פורווה סמסקארה). הן נראות רק למודעות האישית (ג'יוה) ששכחה את טבעה האמיתי והפכה מוחצנת. בכל מקום בו דבר נתפס, יש ליישם את החקירה "מיהו זה הרואה אותם" ? ואלו ייעלמו בניד עפעף.