ארכיון לקטגוריית : יוגה

סרי סרי טאילנג סוואמי

לא חשוב כמה "לא מתורבת" יהיה האדם, כל אחד יודע היטב שנשמה היא משהו נפרד מגוף. אדם הולך, עובד, מדבר, אוכל, ובמותו הוא אינו עושה דבר, גופו נשאר כפי שהיה אך הוא אינו יכול לעשות כלום. ישנו מחסור של משהו חשוב מגופו, לכן הוא אינו יכול לעשות כלום. ומכאן חושבים האנשים ה"בלתי מתורבתים" שישנו איזה שהוא דבר שכזה ביצור, חוץ מגוף, המאפשר חיים, שאינם של הגוף.

האנשים המתורבתים קראו לזה חיים או נשמה.
לא ידוע אם ה"בלתי מתורבתים" יכלו לתת לזה שם או לא.
אך כולם יודעים יפה מאד שישנו דבר עיקרי בגוף.

וכך אם אנחנו מתקדמים הלאה נוכל לדעת שהאלמנט העיקרי הזה אינו מצוי רק באדם אלא גם בצמחים. כל זמן שיסוד זה נמצא בצמח, זה פורח, מניב פרי, מצמיח עלים, גדל ונובל, אך בהעדרו דבר אינו קורא, הצמח מת. כך שחיים מצויים בצמחים גם כן. ההבדל היחידי בחיי הצמחים הוא שאלו אינם יכולים לזוז לדבר או לעשות מה שבא להם. וכך מתקדם האדם צעד קדימה בנתיב הידע. הוא מגיע להבנה שישנו יסוד מסוים בגוף, חוץ מהחיים, ושאינו קיים בצמחים.

האנשים ה"מתורבתים" קוראים לזה "רוח" או "ידע".
כל האנשים רואים שגם בבוא המוות הגוף נשאר, אך הרוח אינה שם.
כשאדם ישן, הגוף נשאר אך לא הרוח. בעילפון הגוף נמצא אך לא הרוח.
כך שכולם חייב להודות שרוח היא יסוד נפרד מגוף.
כעט יש לראות ולהבין שאם הגוף הוא דבר שונה מרוח, אז אם יש או אין גוף שבו תוכל הרוח לשכון, הרוח חיה או לא ? אם היא חיה אז איך והיכן ?
הוכח שבמצב חלימה הגוף נשאר במקומו אך הרוח משוטטת במקומות אחרים, חווה שמחה או צער, ומתנהגת בדרכים אחרות.

אז אין ספק שהרוח ממשיכה לחיות אחרי שהגוף מת.
אנשים הבינו היטב שהנשמה חייה אפילו לאחר שהגוף מת.
אמונה זו היא השלב הראשון של הדת.
ידע הוא בסיס הדת.
אדם חסר ידע, לא יכול לדעת מהי דת ומהו חיקוי דת.

מתוך" האנטומיה והפיסיולוגיה של ההאתה יוגה. מאת: מ.מ. גור

ההתייחסות כאן היא בעיקר ל"קומבאקה פוראקה / אנטר-קומבאקה" (עצירת נשימה לאחר שאיפה,  תוך החזקת האוויר בריאות.).
קומבאק היא עצירה יזומה ונשלטת של הנשימה.

לאחר שלב מסוים בשאיפה, ובהתייחס ליחסי הזמן הנשמרים, אדם עוצר את השאיפה ושומר את האוויר הנשאף בריאות לפרק זמן קצוב. הלחץ התוך- ריאתי ב"אלוואולי" (הנדיות שבדפנותיהן מתבצע חילוף הגזים) העולה עד לקיבולתו האופטימלית של האדם, נשמר במהלך שלב הקומבאקה.
הנדיות והסימפונות נמתחות לרמתם האופטימלית אולם קולטני המתיחה אינם יכולים לגרום לרפלקס הכיווץ של הריאות , ושרירי הנשימה לא יכולים להירגע כפי שהם נרגעים במצב נורמלי בגלל השליטה המוחית החזקה.

פרק הזמן האידיאלי של הקומבאקה הוא זה שיאפשר לאדם לנשוף למשך זמן כפול מזה של השאיפה משך הקומבאקה גדל בהדרגה בעקבות תרגול מתמשך בפראניאמה, כך שהמרכז הנשימתי מתאקלם בהדרגה ומתורגל לעמוד בריכוזים הולכים וגדלים של פחמן –דו-חמצני בנדיות ובדם. התהליכים המטבוליים מייצרים בהתמדה פחמן-דו-חמצני שנאסף ע"י הדם. תחת נשימה רגילה הפחמן הדו חמצני הזה נזרק אל מחוץ לגוף ללא דיחוי. אך כעט כשאנחנו מחזיקים את הנשימה לפרק זמן ניכר, רמת ריכוזו בדם הולכת ועולה. למשל, אם נחזיק את הנשימה למשך 20 ש', כמות הדם המגיעה והממוחזרת בריאות לשם חילוף הגזים תעלה גם היא בזמן שהלב ישאב את הדם בכ-25 פעם בקירוב במהלך השהיית נשימה שכזו. ובכך משתנה היחס בין כמות האוויר הנשאף והדם. ברור שהחילוף בין החמצן לפחמן-הדו-חמצני לאורך קירותיהם הדקים של הנדיות והקאפילריות יתפוס מקום בצורה אפקטיבית יותר בזמן שהם יקבלו יותר זמן. ואולם חילוף הגזים לא יתאפשר לאחר רמת רוויה מסוימת של גזים בשני הצדדים, בנדיות ובדם.

בנשימה רגילה אנו שואפים ונושפים 7.5 ל' לדקה, בזמן שבמשך דקה יש לנו מחזור אחד או שניים של פרנייהמה, המספק לנו 5-6 ל' אוויר. אם נחשב 20% חמצן מהאוויר,  יהיה ברור שהחמצן הזמין לחילוף פחות בפראניאמה מבנשימה רגילה. לכן תהיה זו טעות אנטומית וחוסר הבנה אם מישהו יבוא ויאמר שצריכת\ספיגת החמצן עולה בזמן הפראניאמה.

הקולטנים הכימיים הממוקמים במוח המוארך קרוב לכניסה הרביעית והחמישית של עצבי הגולגולת, רגישים לכמות הפחמן הדו חמצני בדם. ריכוז הפחמן הדו חמצני העולה בדם מגרה אותם ואלו בתורם שולחים שדרים למרכז הנשימה. מרכז הנשימה שבמקרה אחר היה מתחיל את הנשיפה, עומד עכשיו חסר ישע מול השליטה החזקה והיזומה המגיעה מקליפת המוח. וכך בדרך זו אנו מאמנים את הקולטנים הכימיים ל"סבול" יותר ויותר "מתח" של פחמן דו חמצני במהלך הקומבאקה.

לאחר שלב מסוים ב"קומבאקה רצ'אקה", יש שלושה שלבים בדחף האוטומאטי פנימי לנשיפה (פראטם אודג'אט), דחף שבדרך כלל אנו מתעלמים ממנו. הדחף הפנימי השני לנשיפה (דוויאטה אודג'אט) חזק יותר מהראשון, אך לעיתים אנו מתעלמים גם ממנו. התשוקה השלישית והחזקה ביותר (טראוואטה אודג'אט) שבדרך כלל אדם אינו יכול וגם לא רצוי שיתעלם ממנה, מהווה אינדיקציה שצריך להתחיל בנשיפה ללא דיחוי…..

בדרך זו וללא חציית גבולות היכולת, אדם יכול להגדיל את יכולתו לביצוע קומבאקה לפרקי זמן ארוכים.
שני עקרונות חשובים בפראניאמה הם: ריכוז, ומודעות.   אין לבצע פראניאמה באופן מיכאני.  מצופה מאדם שישאר מודע ל"מלאות" הריאות וללחץ האוויר הנשאף אליהן.
אדם עשוי אפילו לחוות "עמידה במקום" או מצב של "חוסר מחשבות" בהכרה במהלך ביצוע קומבאקה.
במטרה למנוע איזשהו נזק תפקודי למכניזם הנשמתי העדין, ולמע' העצבים, המסורת מעודדת ביצוע "ג'אלאנדר בהנדה" במהלך הקומבאק. (מאמר בנושא בהמשך…)
הקולטנים הכימיים הפריפריאליים הרגישים לרמת הפחמן הדו חמצני בדם, ישלחו גם הם גירוי חזק למרכז הנשימתי כדי שיתחיל בנשיפה.

כשהפחמן הדו חמצני הולך ומצטבר במהלך הקומבאקה, הקולטנים הכימיים מדווחים ללא דיחוי למרכז "חזה האוויר" שבתורו מגרה את המרכז הנשימתי .
המכניזם האוטונומי של הנשימה הוא למרבה המזל הרבה יותר חזק משליטתם של המרכזים הגבוהים. זו הסיבה שלאחר שלב מסוים בלתי אפשרי להחזיק יותר את הנשימה. וכך בהדרגה וע"י תרגול מתמשך כל הקולטנים הקשורים מתאקלמים לריכוז העולה של הפחמן הדו חמצני, ומתאפשרת הגדלת טווח הקומבאקה.

לסיכום: פראניאמה לא פותחה בכדי לספק חמצן. היא מכוונת לשליטה ואיזון במערכת העצבים האוטונומית ומשפיעה גם על תפקודים אוטונומיים אחרים.

כל מזון הוא קודם כל מזון, אורגניזם חי שמזין אותנו בחיותו. הדבר נכון לגבי כל סוגי המזון המוכרים לנו- כי אם זה לא היה כך, לא היינו יכולים לחיות ממזונות אלו.
את הגישה הערכית/מוסרית למזון אנו קובעים לפי תפישת ההכרה והתודעה שלנו. כאשר אנו עושים זאת, עלינו לזכור שהתודעה היא סובייקטיבית, נשלטת ע"י החושים, ועד אשר נוכל לפתח יכולת התמודדות מול עריצות החושים עלינו להיות מוכנים להפתעות….

דבר ראשון וחשוב: אינני מיסיונר של אכילת בשר, אך גם לא של סוג מזון אחר… גם בשר הוא מזון, ומה שקובע את ערכו המזוני והמוסרי של כל סוג מזון הוא בעיקר היחס אליו, הטיפול בו והשימוש בו.

בכל דיון על תזונה צמחונית יש התייחסות לכמה מקורות
הגישה הדתית – ההנחיה של כתבי הקודש: ביהדות- ספר בראשית;
הגישה המוסרית – אלימות, כאב וסבל הכרוכים בצריכת מזון ע"י האדם- אורגניזם חי החי והצומח;
הגישה האנטומית – מבנה מערכת העיכול האנושית.
הגישה היוגית לתזונה עפ"י העקרונות של שלושת איכויות החומר- "ה"גונות".
הגישה של ה-"איורוודה", תורת הרפואה המסורתית ההודית הנובעת מדארשנת ה"סאמקייה"..

ההתיחסות הדתית:

בבראשית א' פסוק כ"ט נאמר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זֶרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זֶרע לכם יהיה לאָכלה". נכון, כל עוד לא הייתה אש לבישול, או כל סיבה אחרת כיד המפרש הטובה עליו לאורך השנים. ואולם, הממשיך לקרוא בספר בראשית יגיע לסיפור נוח והמבול, שם נאמר בפרק ט' פסוק ג': "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו!" כלומר, אִכלו בשר, וגם צמחים, אבל לא להגזים. לא בשר בנפשו. לא בהיסטריה. לא בבולמוס. ללעוס, לא לבלוע. זה ההבדל בין תרבות המנגל של "חטוף כפי יכולתך ומהר" לבין אכילה מתונה, בריאה, נכונה.
גַדלו את המזון , נַקו, הכינו, בַשלו, אִכלו ואִמרו תודה למי שעזר לכם.
לדעתי, זה מה שמאפיין את הגישה היוגית האמיתית, ולא מיליטנטיות מיסיונרית זו או אחרת. יש הרבה צמחונים וטבעונים שהם אלימים, בעיקר בגישתם לאוכלי הבשר וללובשי מעילי העור והפרוות. יש גם צמחונים שמנים עד כדי חוסר בריאות משווע, כך שהדיאטה לא בהכרח ממלאה את תפקידה הפילוסופי. לעומתם יש אוכלי בשר רזים, בריאים, נינוחים. פטאנג'לי כתב על "שביעות רצון", לא? "אי-השתוקקות"?

ומה בעניין ההתייחסות המוסרית?

מבחינת הגישה הפילוסופית-אידיאולוגית יש כאן אלמנט חשוב מאוד, הקשור להגדרת המונחים "אלימות" (הכוונה לפגוע – "הימזה") "כאב" ו"סבל",("דוקהא"- מילולית: צער, גורמי הצער) – המושלכים (ולמעשה- מואנשים, מלשון אנושיות, כמו בן האנוש) על בעלי החיים המשמשים למאכל ומאנישים אותם. מונחים אלה אינם בהכרח קשורים זה מזה.
גישה מוכרת ומקובלת בקהילה המדעית היא ש"מותר האדם מן הבהמה" מתבטא ביכולת האסטרטגית של תכנון לטווח ארוך, תקשורת, ופירוש ויישום של תובנות. בעניין זה נערך דיון רב-שנים בחברה האנושית ובתוכה בקהילת היוגה העולמית בנושא סבלם של בעלי החיים כתוצאה מגידולם התעשייתי, מהפקת מוצרי מזון מבעלי חיים ללא המתתם (חלב וביצים), וכמובן גם מן האופן שבו ממיתים ומעבדים את בעלי החיים למזון. וזאת עוד לפני שבודקים את העובדות המוכרות והמזעזעות לעתים. והרי מאידך אפשר למצוא חלב, ביצים, עוף ובשר אורגניים / אקולוגיים, המיוצרים בתנאים נאותים!
אחת הדעות בקהילת היוגה העולמית היא שבעלי החיים אינם סובלים. הם כן חשים כאב, אך השפעות הכאב אינן דומות לאותן השפעות על האדם, ולכן אינם סובלים. ולפי אותה דעה- אין ליצור הזדהות, השוואה או האנשה של בעלי חיים.
נוסף לכך וחשוב באותה מידה: הקהילה המדעית הוכיחה לא פעם שגם צמחים חשים כאב, גם להם יש אינטליגנציה וגם הם מגיבים לסובב אותם. זהו בהחלט נימוק קביל בדיון האינסופי הזה לטובת אוכלי הבשר. אם גם הצמחים סובלים, מה נאכל אז?
זאת ועוד: אם מאמצים את הגישה היוגית הדתית (להבדיל מהגישה הלא-דתית של היוגה, שפטאנג'לי מתאפיין בה), הרי שהברהמן נמצא בכל מקום ובכל דבר. אז איפה זה משאיר אותנו בעניין הבנאלי של האוכל? מה נאכל אם זה תמיד גורם סבל או פוגע בברהמן? הרי לכם מזון למחשבה….
ה"וודאנטה", הדת הראשית בהודו, פתרה את הדילמה הזו בהתחכמות אפיינית: ב"בהגווד גיטה" אומר קרישנה, שליח האל עלי אדמות, כי אמנם גם אכילת מזון צמחוני היא גרימת סבל ופגיעה, אולם את זאת הוא – קרישנה- מוכן לשאת, ועל זה הוא מוכן לסלוח. ועל זה נאמר –"ואאללה יופי!"באמת כל הכבוד. אכן הגיון בריא- הרי צריך לאכול משהו, לא? אבל בוא נגרום לזה להיות עם רגשי אשמה. כי אז נהיה בשליטה. אז מה, קרישנה נולד בווארשה ועבר ברית מילה? כך בדיוק מתנהג האבטיפוס האימהי פולני.
וברצינות:
ה"אלימות" – "הימזה" -הכוונה לפגוע – עיקרה בכוונה ובהתייחסות לפעולה. המונח "אי אלימות" בסנסקריט הוא "א-הימזה", כלומר- לוקח בחשבון שהאלימות והפגיעה קיימות. לכן, מה שחשוב באמת זו הכוונה הנכונה: לא להגזים; להשתמש רק במה שצריך; להגיד תודה; לברך את מי שנתן לנו והכין לנו; להכיר בערכו של המזון; להיות מודע לחלוטין למה אנחנו אוכלים, איך אנחנו אוכלים, מתי וכמה. לדעת שהמזון הוא הקרבה של אנרגיה חומרית חיונית, וגם אנחנו נפרנס ברבות הימים יצורים אחרים- לאחר מותנו. בקיצור, האידיאל הסוציאליסטי: לכל אחד לפי צרכיו ולפי יכולתו. האם זה אפשרי? הסוציאליזם והקומוניזם לא הצליחו כל כך.

ההתייחסות האנטומית: 

כשבודקים את המבנה האנטומי של מערכת העיכול, יש להשוות את אורכה לגודל הגוף הכללי:
מסלול העיכול אצל בעלי החיים האוכלים עשב בלבד הוא ארוך מאוד ביחס לגודל גופם. אם הם מעלי גירה יש להם יותר מקיבה אחת. זו מערכת המתאימה לעיכול מזון מהצומח בלבד, עיכול הדורש תהליך איטי יחסית ומאוד יסודי. גם מבנה השיניים ואופן הלעיסה והבליעה מותאמים לאכילת צמחים. שמם המדעי של אוכלי צמחים הוא "הרביבור-Herbivor".
מסלול העיכול אצל בעלי חיים האוכלים בשר בלבד הוא קצר בהרבה ביחס לגודל גופם. גם מבנה הלסת והשיניים, אופן הלעיסה והבליעה מותאמים לאכילת בשר. מערכת זו בנויה לעיכול מהיר של חלבון מן החי ולהפרשה מהירה יחסית של הפסולת. השם המדעי של אוכלי בשר הוא "קרניבור-Karnivor".
אורך מערכת העיכול של האדם הוא 9 מטרים מקצה לקצה, כלומר, אורך בינוני ביחס לגודל הגוף. היא מותאמת לעיכול של מזון מן החי ומן הצומח גם יחד. כך גם מבנה השיניים ואופן הלעיסה והבליעה. האדם נמצא במעמד ייחודי זה יחד עם הקופים הגדולים ו- כמה נחמד- הדובים, האוכלים מן החי והצומח, ושמם המדעי "אומניבור-Omnivor" – "אוכלי כל". כך יכול היה האדם להתקיים ולהתפרנס בהצלחה משני המקורות, הצמחי והבשרי, לאורך ההיסטוריה ותהפוכותיה.

התייחסות הפילוסופית/דארשנית של היוגה לתזונה:

ביוגה הקלאסית- "יוגה סוטרה של פטאנג'אלי"- לא נאמר מאומה על "מה לאכול", אולם נאמר הרבה מאוד על קודי ההתנהגות המאפיינים אורח חיים יוגי. הריכוז, האיפוק, אי-השתוקקות, שביעות הרצון- אלה כללים ליוגי השולט בחושיו ובתודעתו, אדם שעבר תהליך מורכב וקשה של התפתחות והתפכחות מעריצות החושים. אדם כזה יידע מה לאכול, מתי לאכול ואיך לאכול. האחריות מוטלת על היוגי. פרשנויות דתיות/היררכיות ליוגה תדרושנה אולי דעה אחרת, אך היוגה הקלאסית אינה דת. הכיוון שלה הוא פנימה לתודעה הפרטית ולא החוצה אל הקהילה ומוסדותיה. הפירוש הדתי ליוגה-
היוגה מחלקת את האיכויות-המהויות של הקיום החמרי לשלושה מרכיבים: מרכיבים אלה נכונים גם למהות האנושית וגם למהות המזונות.
שלוש האיכויות הן "גונות" (מילולית: איכויות), ואלה הן: "סאטווה" = בהיר, קליל, נקי, טהור, מאוזן, קל לעיכול, טרי, לא מתובל וכד'; "ראג'אס" = דינאמי, פעיל, חזק, דומיננטי, צבעוני, מעורר, חריף וכד'; "טאמאס" = סטאטי, כהה, מעייף, מרדים, מבושל יתר על המידה, לא טרי וכד'. איכויות אלו כמעט שאינן מופיעות בצורתן הנקייה, ולרוב הן משולבות ביניהן, במידה זו או אחרת. השילוב (= יוגה) ביניהן יוצר את הרב-גוניות האנושית והחומרית שאנחנו רואים. יודעי-הדבר, החכמים, יודעים לפרק את השילובים למרכיביהם. ובעניין האוכל- דוגמה: אדם טאמאסי רצוי שיאכל אוכל ראג'אסי, עד שיגיע לאיזון. אז הוא יוכל לאכול אוכל סטווי על מנת להישאר מאוזן. לרוב המזונות, כמו לרוב האנשים, איכויות מעורבות. זו תורה שאדם אמור להגיע אליה יחד עם ההיכרות עם עצמו, כחלק משיטת התנהגות ומחשבה כוללת, הוליסטית.

ההתייחסות של ה"איורוודה"- תורת הרפואה ההודית-מסורתית:

האיורוודה (מילולית:"יידע החיים"), מבוססת על דארשנת (פילוסופית) ה-"סאמקייה", שהיא בת זוגה של היוגה מבחינת חלוקתן של ששת ה-"דארשנות" המסורתיות. ה"סאמקייה" והיוגה אינן זהות- אך יש בהן קווים מקבילים.
עפ"י האיורוודה, מזונו של האדם לאורך שנות קיום המין האנושי הוא תוצאה של דרגת התפתחותו הגופנית והרוחנית, השפעת הסביבה והאקלים, יכולתו לגדל ולהשיג את מזונו בתנאים שונים, צרכיו האנרגטיים וגם של תפקידו בחברה וטעמו האישי.
כמו לכל דבר בעולם יש למזונות השונים איכויות שונות-"דושות", ויש להשתמש בהם בהתאם למצב האדם (המהות הגופנית והאנרגטית) ובהתאם למה שרוצים להשיג מהמזון. יש להכיר את האיכות הפנימית של האדם ואת איכות המזון.
ה-"דושות" הללו (מילולית: "טעויות"- שם זה חשוב בהבנת המשמעות והכוונה של האיורוודה) – מקבילות באופן כללי ל"גונות" של היוגה. שמותיהן- "וואטה" (המקבילה ל"סאטווה"), " פיטה" (ל"ראג'ס"), ו"קאפה" (ל"טאמאס").
האיורוודה, כתורת רפואה פילוסופית ומעשית – אינה נוקטת עמדה ערכית-רוחנית חד משמעית ביחס לבשר, למשל. היא תמליץ בפה מלא על אכילת בשר אם לדעת הרופא האיורוודי אלמנט זה ישפר מצב ירוד (מצב מחלה) של האדם החולה, יציל אותו מבחינה בריאותית ויחזיר אותו לאיזון בריא, גם גופני וגם נפשי/רוחני. ההנחה היא שאדם כזה- בריא ומאוזן- יוכל להגשים טוב יותר את ה"דהארמה" שלו, משימתו הרוחנית-מעשית עלי אדמות; ואם יעשה כן- הושג תפקיד האיורוודה.
לדעתי, את הרוב המכריע של הבעיות וההגזמות הקשורות באוכל ניתן לפתור בפשטות ע"י לעיסה טובה ומרובה ובהתרכזות במלאכת האכילה. זה חשוב הרבה יותר מאשר "מה" אוכלים. אם כן, שימו לב מתי אתם אוכלים, איך אתם אוכלים, לעסו היטב (עד 32 פעם כל ביס! לפי הקבלה – לעיסה אחת לכל ספרה ולכל אות באלף-בית), ואל תשכחו להגיד תודה ולברך. די מהר תגלו, שאם באמת עושים את זה (או חלק מזה) – "מבצעים את הפעולה" בלשון היוגה – אוכלים הרבה פחות ומונעים את רוב בעיות העיכול וגם את רוב הפרעות האכילה.
בתיאבון!

סיכום: 
לדעתי, את הרוב המכריע של הבעיות וההגזמות הקשורות באוכל ניתן לפתור בפשטות ע"י לעיסת כל "ביס" יותר פעמים, ובהתרכזות במלאכת האכילה. זה חשוב הרבה יותר מאשר "מה" אוכלים. אם כן, שימו לב מתי אתם אוכלים, איך אתם אוכלים, לעסו היטב (עד 32 פעם כל ביס! לפי הקבלה – לעיסה אחת לכל ספרה ולכל אות באלף-בית), ואל תשכחו להגיד תודה ולברך. די מהר תגלו, שאם באמת עושים את זה (או חלק מזה) – "מבצעים את הפעולה" בלשון היוגה – אוכלים הרבה פחות ומונעים את רוב בעיות העיכול וגם את רוב הפרעות האכילה.
בתיאבון!

ההבהוב הקטן, הנר של הסקרנות והעניין שתרגול היוגה מצית, הופך הרבה פעמים לאש גדולה ומסנוורת של אובססיביות (ראגה. אי-אובססיביות=וואיראגיה) המסתננת לכל מרכיבי החיים שלנו.
ואז, בהתחלה,יוגה היא החיים כולם ואי אפשר לשבוע ממנה. התחושות מרהיבות. היא מקשרת אותנו מחדש למרחבים פנימיים נשכחים, ואנו מתאהבים. נפלא. נהדר. מדהים!! ומה אחר כך? …….

ובכן, כשהתרגול הופך לחלק בלתי נפרד מהחיים – תרגול יומי, או כמעט יומי (כראוי, בהתמדה, לאורך זמן) הרי שזה רק עניין של זמן עד שנשתעמם מהתרגול, וגם מהיוגה. התרגול הופך מונוטוני, מתפתח צ'יעמום, כן, ממש כך. איזו בושה. הרעב הגדול הזה, ל"כמה שיותר יוגה" יכול להשתנות לשובע מרתיע ומעצבן, וזה יקרה. איזו אכזבה. נורא. מי אמר לי זה לא יקרה? שכחנו או שעוד לא הגענו לשם?

האירוניה היא, שתקופה כזו, עמומת התייחסות, חסרת יוזמה, כזו מגיעה לרוב דווקא כתוצאה מצלילה עמוקה ורצינית אל תוך עולם היוגה. זו יכולה להיות תוצאה של הגזמה, פציעה, אכזבה ממורה או מגישה, מבן/בת זוג או משפחה שגישתם שונה, שלא משתתפים בחוויה. זה השלב בו הרבה מתרגלי יוגה מפסיקים לתרגל, מחליפים מורה, מחליפים שיטה, בן/בת זוג, עוברים מקום מגורים, מחליפים עבודה….

כדאי לדעת, שותפים יקרים לדרך, שזה יכול להיות דווקא השלב החשוב בחיי תרגול היוגה שלנו. השלב בו היוגה יכולה לעבוד על הרמות הפנימיות ביותר של התודעה שלנו, אם רק נמשיך את הקשר הזה עם היוגה. כל פעולה הנעשית בהתמדה ולאורך זמן יכולה להפוך משעממת, שגרתית, בנאלית.

סיבה עיקרית לכך שהזוהר הראשוני של תקופת ההתאהבות ביוגה נמוג היא דווקא שהתרגול הצליח לחדור ולהיטמע עמוק בתודעה. במצב זה השיעמום הוא מכשול בעיקר לצמיחה הרוחנית, לא רק שעמום יומי על מזרון התרגול. אם יהיה לנו האומץ לחתור דרך מצב זה אל הגדה הנגדית- הרי שמעבר לנהר השעמום נמצא השקט והריכוז הפנימי, השלווה שמעבר ל-"צמדי הניגודים", עוצמה והחלטיות לחיות ביושרה. התוצאה של התרגול היא החשובה ולא התרגול עצמו. השעמום הוא "גיל ההתבגרות" (זוכרים?…) ההכרחי בדרך אל הבגרות, שתביא עמה אתגרים ומכשולים אחרים. היכולת לעבור את המכשול הגדול הראשון תקל מאוד את המשך הדרך פנימה, ולמעשה היא הכרחית. בלי ההתחייבות לתרגול הסדיר לא יתכן להמשיך בדרך.

יוגה הוא תהליך מרחיב תודעה ומאפשר צמיחה. הוא אינו מגביל ומקבע. זהו תהליך בו הבלתי אפשרי הופך אפשרי, והאפשרי הופך לבסוף ל-נינוח (סטיראם סוקהאם). אם התרגול הופך משעמם זה יכול להיות חלק מהתהליך: האתגר הקודם כבר אינו אותו אתגר, יש לחפש אתגר חדש. האתגר החדש מרתיע כי זכור לנו כמה היה קשה להתגבר על הקודם. (בתרגול אשטנגה וינייאסה יוגה, למשל, זו הרתיעה של הרבה מתרגלים מלהתקדם אל "הסדרה השנייה"…) אז בוא נשאר כאן, במקום בו זרי התהילה כבר מונחים, ונמצא סיבות למה לא להתאתגר מחדש. מה הבעיה למצוא סיבות? ננסה ללכת לרוחב, במקום ללכת לעומק. מה, לא הרחבנו את התודעה מספיק? למה לא הכל הופך וורוד? מה, שוב עבדו עלי? מה, זה תמיד יהיה ככה קשה? לא מספיק מאמץ אחד גדול?

זהו, שלא. אם אנחנו מתרגלים "יוגה", ולא "סדרת אסאנות עם שם כזה או אחר" הרי שהתרגול חייב להיות קשור לפילוסופיה/דארשנה ממנה הוא נובע. וה-"יוגה דארשנה" מדגישה בפירוש: " זה מבוסס היטב (האימון) (רק לאחר ש-)טופח כראוי ולאורך זמן ברציפות". (פרק א, 14). לא רק בזמנים נעימים וכיפיים. גם בזמנים קשים- אבל לא בטפשות, בבקשה. לא בבורות. לא בעקשנות עיוורת. אלה, הרי, "גורמי הכאב". אווופסססס…שכחנו…..
כאב, הרי, הוא חלק מהסבל, שהוא תוצר של ידיעה לא נכונה. כאילו, הלו??? הרי זה כתוב שחור על גבי עיתון? מה לא ברור כאן??!

זהו, שכן. כן יהיה מאמץ מתמשך, בו לא חייבים לדעת מראש את התוצאה, את התגמול, כדי ללכת בדרך שבעצם אנו יודעים שהיא נכונה, למרות שהיא קשה.
המסע פנימה הוא קשה. תמיד היה, תמיד יהיה. קשה עד כדי כך, שבשיא שלו, אותו שיא שניתן לראות מכאן- מהמצב האנושי- אנו בעצם הופכים למשהו אחר. לכן אי אפשר כרגע לראות את ההמשך, רואים רק את השיא מהצד הזה. את הסאמאדהי, המצב של "אושר עילאי". כן, אושר, אבל לא בדיוק מה שנדמה לנו כרגע, בתור בני אדם החפצים להשביע את רצון החושים שלהם. זה אושר אחר, "נטול חושים". לא אושר אנושי במיוחד. רק מילה שמשתמשים בה כי אין מילה אחרת. למעשה, ההמשך הוא לא אנושי- וזו לא אמירה שלילית דווקא. ההמשך הוא החופש, השחרור, או- כפי שהיוגה קוראת לו- "לבדיות". מצב של "סוג של" לבד.(קאיבאליה). חופש ממה? מה זה חופש? מה זה ה"לבד" הזה? שוב לבד? גם פה לבד? מה, אני לא בודד מספיק? לא תגמול מי יודע מה בשביל בן אדם, מה?

התרגול היומי הרצוף והיציב יאפשר לנו לבנות את הכלים התודעתיים (הגוף הוא חלק מתודעת האדם האנושי) להמשיך בדרך, לרכוש חוזק כדי להצליח בריסון החושים. היוגה היא תרגול מיוחד: כאשר הוא הופך קל יחסית, "רגיל", זה לא לשלילה. זה לחיוב, וזה סימן שמה שתרגלנו עד היום הפך מוטמע, אינטגראלי.

ועכשיו, הלאה. ההחלטה עכשיו היא של כל מתרגל לעצמו, כפי שהיוגה מנחה: לאן נמשיך, לעומק (אותה גישה) או לרוחב (ריגוש חדש, מורה חדש, שיטה חדשה, "המנה הבאה"…)? לא, לא קל להחליט. אלה המכשולים בדרך היוגה.

מוכר? כן, כמו בכל מערכת יחסים. איך להמשיך, אל העמקת הקשר אחרי תום ההתאהבות והמשך אל האהבה, או לפנייה מהירה הצידה כדי להתאהב מחדש באובייקט חדש ולהגיד "אני לא בנוי לקשר" או "הוא/היא לא מתאים, לא האחד/ת".

כדאי לדעת, שגם אם החלטנו להעמיק את הקשר, מה שיותר קשה במערכת היחסים עם היוגה מאשר במערכת יחסים "רגילה" זה המטרה הסופית המוזרה של היוגה.

אבל, לא להתייאש. אין מה למהר. עד אז יש עוד הרבה זמן, הרבה דרך. "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ובינתיים אנחנו רואים מכאן. עוד הרבה זמן. אם לא נשכיל להכיר ולהתגבר על המכשול הגדול הראשון- התרגול- כיצד נוכל להמשיך? הרי המכשולים הבאים מורכבים יותר, קשים יותר.

היוגה ותרגול היוגה ילמדו אותנו לקבל את הקושי, להבין אותו, להכיר בחשיבותו, לא להתעלם ממנו ולא לכעוס עליו, ולא לפרוץ דרכו. לעבוד אתו. ללמוד ממנו. להגיע למצב שנוכל להסתכל עליו אחורה ולראות אותו בבירור, ולהבין שיהיו עוד הרבה כמוהו. לא לחפש בהכרח את הסיפוק המיידי. לחיות אתו בשלום מבלי להיכנע להגבלות שהוא מציב כרגע, כי מחר אולי הן לא תהיינה.

וגם- להפעיל את כללי ה"יוגה של המעשה"(קרייה יוגה): "טאפאס" (יצירת חום- סיגוף- פראקסיס- תרגול- טאקטיקה), "סווא-דהיאייה" (לימוד עצמי של העצמי, תיאוריה:תחקור והפקת לקחים מתהליך הטאפאס ), "אישווארה פראנידהאנה" (אסטרטגיה לפעולה המשכית: דתי- התמסרות לאל ולהנחיותיו. לא דתי- התמסרות אידיאליסטית מוחלטת לתוצאות התחקור).

באופן מעשי- תשומת לב אמיתית (mindfulness) לתהליך תלמד אותנו לגלות את השינויים הקטנים המביאים שינויים גדולים. לא נתמכר לשינויים הגדולים.
נבחין בהבדלים הקטנים בנשימה, בתחושה, בעוצמה, במיומנות, ביכולת להגיב אחרת, בתגובות הגופניות והתודעתיות. לחדד את הסקרנות לגבי מה שתמיד השארנו לאחר כך כל עוד רדפנו אחרי השינויים הגדולים. זוהי האמת על עצמנו.

ואז, אין מנוס להתייחס לעניין הפגיעות והפציעות בתרגול. האשטנגה היא שיטה של מצויינות, של "ללכת על הקצה". וכמו לכל שיטה, יש כאן חסקונות ויתרונות. על כך בהזדמנות אחרת. חייבים לדעת את זה ולהפנים את זה כמה שיותר מהר- עניין של חצי-שנה עד שנה.

אבל!!!
אם לא נםנים עת עניין "ההליכה על הקצה" ונמשיך לרדוף אחר האפשרויות הגופניות הנפתחות לפנינו- נראה שעומצת התרגול יש בה גם סכנות. המצויינות היא לא רק בכיוון הגופני, אלא גם בכיוון התודעתי. והמתרגל או המתרגלת, למרות ההנאה הגדולה שהם מפיקים מהתרגול שהם "רגילים" לו, חייבים לתת את הדין, לתחקר את תוצאות התרגול.

למה נפגעתי בתרגול? מה היה הגורם? גרמתי לעצמי או גרמו לי? ומה אני הולך לעשות עם האמת הזו? נתעלם? נתחקר? נפרסם את תוצאות התחקיר? נגנוז אותן? נפעל בהתאם לתחקיר או נבנה מצג שווא? אולי ננצל את מצג השווא הזה כסיבה לזיגזאג הבא?

כזכור: פגיעות הקשורות לתרגול הפיזי הן משני סוגים עיקריים:
פגיעות אותן גרמנו לעצמנו (חוסר תשומת לב או הגזמה) ופגיעות שגרמו לנו, במגע גופני או בהנחייה מילולית). הפגיעות הללו הן חומר לימוד מאלף, אסור להתעלם מאף אחת מהן. וכן, בכל תרגול גופני "מקצועי" השואף למצויינות בלתי אפשרי להימנע כליל מפגיעות, השאלה מה עושים אתן. . פגיעות אלו הן אחד המקורות העיקריים לשיעמום ולאכזבה הנידונות. ריפוי אותן פגיעות הוא הלימוד היוגי העיקרי, בו ניתן לבדוק את הבנתנו את היוגה. ה"לבדיות" היוגית המוזכרת היא ריפוי יוגי של הקיומיות האנושית מחוייבת הסבל: זו, הרי, הנחת היסוד של היוגה וגם של שאר ה"דארשאנות", הקלאסיות והלא קלאסיות. כל ה-9 כולן.

ובקיצור: אם התרגול האהוב עלינו גורם לנו נזק- גופני (הברכיים, הכתף…) או מנטאלי (למשל, קשה לכם לישון אחרי התרגול????) אסור לנו להתעלם, אסור להגיד ש"ככה זה", אסור להגיד ש-"זו פתיחה", אסור לדחות את ההתייחסות, אסור להתבייש מלדבר. חובה לזכור: אין כאב טוב או רע- יש פשוט כאב.
אל כאב זה חייבים להתייחס: בהתאמת התרגול, בטיפול בבעייה, בהבנת הנקרא והמתורגל, בהבנת הפסיכולוגיה של התרגול הגופני, בהבנת הפסיכולוגיה של היוגה והפילוסופיה שלה.

מטרת ההאת'הא/ראג'ה יוגה, שהאשטנגה היא דוגמא עילאית שלה, היא שנהיה בריאים ושמחים לאורך זמן. אורך זמן זה גיל 100. מה אתם אומרים, אפשר???? פילוסופית היוגה נותנת לנו כלים. מה אנחנו עושים עם הכלים, הכיוון אליו אנו מפנים את הכוחות, זה כבר סיפור אישי של כל אחד. הרי היוגה היא עניין אישי לחלוטין. לכן, לקיחת אחריות אישית היא גם בעניין של פציעות. וכן, כמו שנאמר אז, בסדנא ההיא, בהחלט! הבעייה היא לא עם השיטה, אלא עם האדם המתרגל אותה. ובמקום להמשיך בעניין זה אולי כדאי לקרוא שוב את הפיסקה הקודמת כולה (החל ב-"הליכה על הקצה"….).

יוגה לא אמורה להיות משעממת, בינונית ואומללה. היא אינה רק התעמלות מתוחכמת עם שם יפה. אולם היא גם לא מופע קסמים, קרקס וזיקוקי דינור אינסופיים. יש מונוטוניות מסויימת בתרגול, כי המטרה היא לא דווקא להמציא דברים חדשים כל הזמן או למצוא קשיים חדשים, כי אלה לא ייגמרו לעולם, מהות החיים האנושיים היא הקושי הזה. המונוטוניות אמורה להביא ליכולות חדשות הנבנות באיטיות, תוך למידה, ולהביא את המתרגל לכך, שהתרגול שהפך "קל" מאפשר לו להתמודד עם החיים בקלות רבה יותר. כל אחד מאתנו יגיע לקצה היכולת שלו, למגבלה אותה לא יוכל לעבור, ויוכל לחיות עם זה בשלום. אבל, מי באמת יודע את גבולות היכולת שלו? אם נכה במכשול בכוח, המכשול יכה בחזרה. אם לא נכה בו בכוח, הרי ששמרנו אותו ובבוא הזמן נמצא את הדרך ובכוח ששמרנו נעבור את המכשול. עלינו לתרגל כל כך הרבה, עד שהתרגול יהיה כבר ממש לא מיוחד.

היוגה תהיה מיוחדת.

אז מה זה יוגה?