קומבאקה רצ'אקה / אנטר-קומבאקה

מתוך" האנטומיה והפיסיולוגיה של ההאתה יוגה. מאת: מ.מ. גור

ההתייחסות כאן היא בעיקר ל"קומבאקה פוראקה / אנטר-קומבאקה" (עצירת נשימה לאחר שאיפה,  תוך החזקת האוויר בריאות.).
קומבאק היא עצירה יזומה ונשלטת של הנשימה.

לאחר שלב מסוים בשאיפה, ובהתייחס ליחסי הזמן הנשמרים, אדם עוצר את השאיפה ושומר את האוויר הנשאף בריאות לפרק זמן קצוב. הלחץ התוך- ריאתי ב"אלוואולי" (הנדיות שבדפנותיהן מתבצע חילוף הגזים) העולה עד לקיבולתו האופטימלית של האדם, נשמר במהלך שלב הקומבאקה.
הנדיות והסימפונות נמתחות לרמתם האופטימלית אולם קולטני המתיחה אינם יכולים לגרום לרפלקס הכיווץ של הריאות , ושרירי הנשימה לא יכולים להירגע כפי שהם נרגעים במצב נורמלי בגלל השליטה המוחית החזקה.

פרק הזמן האידיאלי של הקומבאקה הוא זה שיאפשר לאדם לנשוף למשך זמן כפול מזה של השאיפה משך הקומבאקה גדל בהדרגה בעקבות תרגול מתמשך בפראניאמה, כך שהמרכז הנשימתי מתאקלם בהדרגה ומתורגל לעמוד בריכוזים הולכים וגדלים של פחמן –דו-חמצני בנדיות ובדם. התהליכים המטבוליים מייצרים בהתמדה פחמן-דו-חמצני שנאסף ע"י הדם. תחת נשימה רגילה הפחמן הדו חמצני הזה נזרק אל מחוץ לגוף ללא דיחוי. אך כעט כשאנחנו מחזיקים את הנשימה לפרק זמן ניכר, רמת ריכוזו בדם הולכת ועולה. למשל, אם נחזיק את הנשימה למשך 20 ש', כמות הדם המגיעה והממוחזרת בריאות לשם חילוף הגזים תעלה גם היא בזמן שהלב ישאב את הדם בכ-25 פעם בקירוב במהלך השהיית נשימה שכזו. ובכך משתנה היחס בין כמות האוויר הנשאף והדם. ברור שהחילוף בין החמצן לפחמן-הדו-חמצני לאורך קירותיהם הדקים של הנדיות והקאפילריות יתפוס מקום בצורה אפקטיבית יותר בזמן שהם יקבלו יותר זמן. ואולם חילוף הגזים לא יתאפשר לאחר רמת רוויה מסוימת של גזים בשני הצדדים, בנדיות ובדם.

בנשימה רגילה אנו שואפים ונושפים 7.5 ל' לדקה, בזמן שבמשך דקה יש לנו מחזור אחד או שניים של פרנייהמה, המספק לנו 5-6 ל' אוויר. אם נחשב 20% חמצן מהאוויר,  יהיה ברור שהחמצן הזמין לחילוף פחות בפראניאמה מבנשימה רגילה. לכן תהיה זו טעות אנטומית וחוסר הבנה אם מישהו יבוא ויאמר שצריכת\ספיגת החמצן עולה בזמן הפראניאמה.

הקולטנים הכימיים הממוקמים במוח המוארך קרוב לכניסה הרביעית והחמישית של עצבי הגולגולת, רגישים לכמות הפחמן הדו חמצני בדם. ריכוז הפחמן הדו חמצני העולה בדם מגרה אותם ואלו בתורם שולחים שדרים למרכז הנשימה. מרכז הנשימה שבמקרה אחר היה מתחיל את הנשיפה, עומד עכשיו חסר ישע מול השליטה החזקה והיזומה המגיעה מקליפת המוח. וכך בדרך זו אנו מאמנים את הקולטנים הכימיים ל"סבול" יותר ויותר "מתח" של פחמן דו חמצני במהלך הקומבאקה.

לאחר שלב מסוים ב"קומבאקה רצ'אקה", יש שלושה שלבים בדחף האוטומאטי פנימי לנשיפה (פראטם אודג'אט), דחף שבדרך כלל אנו מתעלמים ממנו. הדחף הפנימי השני לנשיפה (דוויאטה אודג'אט) חזק יותר מהראשון, אך לעיתים אנו מתעלמים גם ממנו. התשוקה השלישית והחזקה ביותר (טראוואטה אודג'אט) שבדרך כלל אדם אינו יכול וגם לא רצוי שיתעלם ממנה, מהווה אינדיקציה שצריך להתחיל בנשיפה ללא דיחוי…..

בדרך זו וללא חציית גבולות היכולת, אדם יכול להגדיל את יכולתו לביצוע קומבאקה לפרקי זמן ארוכים.
שני עקרונות חשובים בפראניאמה הם: ריכוז, ומודעות.   אין לבצע פראניאמה באופן מיכאני.  מצופה מאדם שישאר מודע ל"מלאות" הריאות וללחץ האוויר הנשאף אליהן.
אדם עשוי אפילו לחוות "עמידה במקום" או מצב של "חוסר מחשבות" בהכרה במהלך ביצוע קומבאקה.
במטרה למנוע איזשהו נזק תפקודי למכניזם הנשמתי העדין, ולמע' העצבים, המסורת מעודדת ביצוע "ג'אלאנדר בהנדה" במהלך הקומבאק. (מאמר בנושא בהמשך…)
הקולטנים הכימיים הפריפריאליים הרגישים לרמת הפחמן הדו חמצני בדם, ישלחו גם הם גירוי חזק למרכז הנשימתי כדי שיתחיל בנשיפה.

כשהפחמן הדו חמצני הולך ומצטבר במהלך הקומבאקה, הקולטנים הכימיים מדווחים ללא דיחוי למרכז "חזה האוויר" שבתורו מגרה את המרכז הנשימתי .
המכניזם האוטונומי של הנשימה הוא למרבה המזל הרבה יותר חזק משליטתם של המרכזים הגבוהים. זו הסיבה שלאחר שלב מסוים בלתי אפשרי להחזיק יותר את הנשימה. וכך בהדרגה וע"י תרגול מתמשך כל הקולטנים הקשורים מתאקלמים לריכוז העולה של הפחמן הדו חמצני, ומתאפשרת הגדלת טווח הקומבאקה.

לסיכום: פראניאמה לא פותחה בכדי לספק חמצן. היא מכוונת לשליטה ואיזון במערכת העצבים האוטונומית ומשפיעה גם על תפקודים אוטונומיים אחרים.